|
|
עמוד:13
13 מה תעשה, אלוהים, אם אמות . . . אני לא עולה יותר לבונקר . הצֶ'רְנֵרים כבר מתים, ואָלִי הלכה יום אחר-כך . אלי שלנו . ברחוב אין עכשיו נפש חיה . הימים כל-כך יפים, שטופי שמש . הוצאתי כיסא לגינה ואני קוראת . נשבעתי לעצמי 3 כבר שאמשיך לקרוא כשהפצצות יבואו . ספר השעות מקומט ומלוכלך לגמרי . הוא הנחמה היחידה שלי . ובּוֹדְלֶר ! “בִּמְהֵרָה נִבָּלַע בִּצְלָלִים שֶׁל כְּפוֹר ; הֲיִי שָׁלוֹם, אוֹרָה זוֹהֶרֶת 4 אני כבר לא צריכה להסתכל בספר . שֶׁל קֵיצֵנוּ הַקָּצָר" ! אתמול הגיע להק המטוסים הכי גדול שהיה עד עכשיו . הראשון המשיך לטוס, השני הטיל פצצות . השאון היה עצום כל-כך עד שנשימתי נעתקה, ואז בכל זאת הלכתי למרתף, למרות שזה מגוחך ממש בבית הקטן שלנו מפני שהוא לא יחזיק מעמד אפילו בפצצה קטנה, ובטח שלא פצצה של מאה קילו . מרכז העיר מן הסתם נראה נורא, וגם כאן הכול נראה כמו באחרית הימים . אבל אני כבר לא מפחדת, רק כשהפצצות נופלות אני מרגישה את זה בגוף, משהו מתכווץ בי . אבל בראשי כבר כתבתי את צוואתי . אולי זה חטא - פשוט להמשיך לשבת ולהביט בשמש . אבל אני פשוט לא יכולה יותר ללכת לבונקר, כשהמים נוטפים לאורך קירות האבן שעות על שעות והאוויר נעשה כל-כך מחניק עד שאני כמעט מתעלפת . אמנם אסור לדבר בגלל האוויר, אבל ההמונים השותקים, האטומים האלה גם הם בלתי נסבלים . 3 ספר שירים מאת המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה ( 1875 - 1926 ) . 4 מתוך “שיר סתיו״ מאת המשורר הצרפתי שארל בודלר ( 1821 - 1867 ) : ( מצרפתית : מאיר ויזלטיר )
|
|