|
|
עמוד:14
14 התיישבות והתנגדות בישראל / פלסטין בישראל, כגון ההפרטה ( גוטוויין 2004 ) , השאיפה הגוברת לאינדיווידואליזם ( Newman 2017 ) ההתפתחות האתנית ( גיליס 2016 ) או ההתפתחויות בחברה החרדית ( כהנר 2017 ) . בו בזמן התחדש גם המחקר הביקורתי יותר על הקולוניזציה היהודית, שהתייחס לדחיקה של הפלסטינים ולהכפפתם . מקום בולט תפסו בו גיאוגרפים וחוקרים אחרים שהתעניינו בממד המרחבי של תהליכים פוליטיים . ארז צפדיה ואורן יפתחאל, לדוגמה, תיארו "מרחבים אפורים" שנוצרים בארץ בסיוע השלטון כדי לממש את מה שהם מכנים מדיניות אתנוקרטית או קולוניאלית ( צפדיה 2016 ; 2009 Yiftachel ) ; חיים יעקובי ניתח את המאבק לדחיקת הפלסטינים בעיר המעורבת לוד ( 2009 Yacobi ) , ואייל ויצמן תיאר את מפעל השליטה וההתיישבות שכוננה מדינת ישראל בשטחים הכבושים כביטוי לארכיטקטורה משוכללת הכוללת מחסומים, מכשולים וחומות, כבישים עוקפים, גשרים ומנהרות ( 2007 Weizman ) . בדגש אחר הציג גדי אלגזי ( 2006 ) ניתוח מורכב של השותפויות בין קבלני בנייה ויזמי הייטק ובין הציבור החרדי במה שהוא מכנה "קפיטליזם קולוניאלי" . בהקשר הקיבוצי הבליט דניאל דה מלאך את תפקיד התנועה הקיבוצית במיסוד הכיבוש, וקשר את תהליך ההפרטה בקיבוצים ( וגם במושבים ) למן שנות התשעים לצמצום תפקידה של החקלאות בהרחבת השליטה היהודית בקרקע בעקבות הסכם השלום עם מצרים ותהליך אוסלו ( דה מלאך 2015 ) . הדגש החדש על דחיקה מהקרקע בחקר הקולוניזציה הציונית הושפע באופן הולך וגובר מגרסה חדשה של פרספקטיבת הקולוניאליזם ההתיישבותי, שנשענה על התפתחות תיאורטית בינלאומית וכמעט גלובלית בחקר הקולוניזציה . מעצביה, פטריק וולף ולורנצו ורצ'יני, נוקטים הבחנה אנליטית בין מה שהם מכנים "קולוניאליזם התיישבותי" ובין "קולוניאליזם" . את הקולוניאליזם ההתיישבותי הם מתארים כמדיניות, משטר או מערך כוח המבטאים מאמץ או "היגיון" שמכוון לדחוק את האוכלוסייה הילידית מהקרקע ולחסל אותה — פוליטית, תרבותית ולעיתים גם פיזית . הקולוניאליזם ההתיישבותי כפי שהוא מתואר מן הפרספקטיבה החדשה מבקש להנציח את הנוכחות הפיזית של הקבוצה המיישבת בשטח נתון, ובדרך כלל גם להרחיב אותה לשטחים נוספים, ולאו דווקא מתוך מטרה להשיג רווח כלכלי . לפי הגרסה החדשה של וולף וּורצ'יני, אחד המאפיינים הבולטים של המשטר הקולוניאלי ההתיישבותי, לאחר שהתבסס, הוא הניסיון לקבע את השליטה הקולוניאלית באמצעות הטמעת האוכלוסייה הילידית הנשארת בגבולות המדינה . הטמעה זו יוצרת קושי להוציא לפועל תהליכים של דה-קולוניזציה . נוכחות המתיישבים בשטח יוצרת מבנה שהוא קשה לביטול הרבה יותר מאשר משטר 13 את הדוגמאות המובהקות של קולוניאליזם התיישבותי בגרסה זו קולוניאלי . ניתן למצוא כאמור במדינות בעלות שטח רחב ואוכלוסייה בלתי משולבת בכלכלה 13 . הספרות על קולוניאליזם התיישבותי ב- 15 השנים האחרונות רחבה ביותר . מקום בולט וכמעט דומיננטי תופסות בה העבודות של פטריק וולף ( בפרט 2006 ; 1999 Wolfe ) ושל
|
|