|
|
עמוד:12
צביה ולדן 12 היברידיות, אמון ותקשורת במגדל בבל - בית ספר השלום לילדי פליטים באי לסבוס ) . משתי כיתות צמח בית הספר לעשר כיתות ; ההרכב של הכיתות ושל צוות המורים הותאם מעת לעת ביחס לגלי הפליטים . המורים פעלו בצוותים על פי שפת האם . בשלוש שנות הפעילות הסדירה עבדו בבית הספר כשבעים מורים : עשרים ושניים בצוות הערבי, שלושים ושמונה בצוות הדרי, שבעה בצוות הקונגולזי . המורים היו החוליה המרכזית של בית הספר - הם יצרו את הקשרים עם ההורים, היוו דמויות לחיקוי עבור הילדים, ובמידה רבה גילמו את המנהיגות הצומחת בכל קהילה . חשוב לזכור כי רק חלק קטן מבין המורים היו בעלי הכשרה בטרם הגיעו לבית הספר ; עבודתם התאפשרה במידה רבה בזכות המעטפת התומכת של חבורת המתנדבים והשליחים שהבטיחה את כל ההיבטים הארגוניים, אבל לא פחות מכך, ואולי מעל לכול, עסקה בהכשרת המורים, בהכנת התכנים הלימודיים ובארגון הפעילויות הרוחביות, חוצות הכיתות . כמעט מאה ועשרים מתנדבים הגיעו לבית הספר לאורך השנים האלה . כשמונים מהשומר הצעיר ואג'יאל, וארבעים מארגונים אחרים ברוח תנועות הנוער, שהיו בעלי ניסיון בהתנדבות . למעלה מעשרים מבין המתנדבים שימשו רכזים, כלומר שהו במקום לפחות שלושה חודשים, ולעיתים חזרו אל בית הספר לתקופה נוספת ( ראו פרק 6 : צמיחה אישית ושינוי בקרב בוגרי תנועת הנוער בעקבות מעשה ההתנדבות ) . ריבוי המשלחות והשליחים מעיד על הרצון הטוב וההתגייסות הרבה להקים בית ספר שבו החיים מתנהלים אחרת, מבוססים על אמון הדדי, מכילים את כולם, מאפשרים יצירה ומקיימים הידברות בלתי פוסקת . העבודה החינוכית דרשה התמודדות עם אתגרים וקשיים חדשים לבקרים . תנודות רבות ובלתי צפויות השפיעו הן על נוכחות המורים הן על מספר הילדים ; מציאות זו חייבה לעבוד בכיתות מאוד הטרוגניות ולגבש מסורת של פרידות ( ראו פרק 9 : כי מלסבוס תצא תורה - חילוץ הדגם
|
|