|
|
עמוד:10
צביה ולדן 10 סורים, עיראקים, איראנים ואפגנים . במציאות של היעדר שלום בין ישראל לבין שכנותיה, כאשר חמישית מאזרחי ישראל הם ערבים‑‑פלסטינים, שותפות יהודית‑‑ערבית היא מרכיב משמעותי במעשה הצעירים הישראלים מעבר לים . בוגרים של תנועת השומר הצעיר ותנועת הנוער אג'יאל מישראל, בעלי ניסיון רב בחינוך בלתי פורמלי, בחרו לשלב ידיים ולהציע את עזרתם לפחות לצעירים שבין הפליטים, מי שנתלשו לא רק מבתיהם אלא גם מבתי הספר, ושזכותם לילדות בריאה ולחינוך נחמסה ( ראו פרק 4 : ילדות חבולה : תיאוריה ומחקר על ילדי פליטים ) . כמה שיחות בין ההנהגות של שתי התנועות הספיקו כדי לצאת לדרך ולבדוק מה אפשר לעשות ( ראו פרק 1 : מילים של אפשר : סיפור ההקמה של בית הספר ( מנקודת מבטו של אחד המייסדים ) ופרק 2 : 'אלמלא אג'יאל בית הספר לא היה קם' ) . המחשבה הייתה להציע לילדים ולבני הנוער פעילויות בלי פורמליות של פנאי ויצירה כדי להקל עליהם את תקופת המעבר הקשה כל כך, שבה הבלתי ידוע שלט בגורלם . מאחר שתפיסת העולם של המתנדבים הייתה להציע שותפות לאלה הנמצאים במצב פליטות, הם הקשיבו לקולותיהם ולצורכיהם . די מהר התברר כי קהילות הפליטים, שלא הכירו את עולם החינוך הבלתי פורמלי, מעוניינות להשיב לחייהן שגרה כלשהי . הן העדיפו בית ספר ממוסד ופורמלי במידת האפשר, שייצר עבור הילדים והמשפחות דגם של חיי יום‑‑יום סדירים וימתן את הנזקים של אובדן הילדות ( ראו פרק 3 : כשתנועת נוער 'עושה בית‑‑ספר' - השומר הצעיר ואג'יאל בפעילותן עם ילדי הפליטים בלסבוס ) . בספר זה בחרנו להציג את מקומו של בית הספר במציאות החיים של הפליטים, על היבטיו החינוכיים והערכיים, מבלי לדון בסוגיות הפוליטיות שהביאו ליצירת המשבר . צמד המילים "משבר הפליטים" מסמן מציאות שבה עשרות אלפי בני אדם נדחסו למחנות צפופים מלהכיל, שבמהרה הפכו לקני זוהמה ולאתרים
|
|