|
|
עמוד:14
14 רועית דהן האדם, ואראה כיצד אפשר לגשר על הפער בין היסוד הרציונלי לבין האושר באופן המהווה בסיס להחלת אחריות מוסרית על תוצאות מעשיו של הפועל המוסרי . במקרה השני, בהסתמך על הזיהוי של קאנט בין הרצון החופשי והרצון המוסרי, ניתן להוכיח לכאורה שמעשים לא מוסריים נעשו לא באופן חופשי, לפיכך - תמוה ככל שיהא - לא ניתן להחיל לגביהם אחריות על הפועל . בעיה זו כרוכה, לדעתי בשאלה הבסיסית, לאיזו בחירה צריך האדם לראות את עצמו אחראי . קאנט טוען שלאדם ישנה יכולת לפעול באופן אוטונומי ושהוא מחויב לכך . הרצון, מבחינה זאת, ניצב בין עקרונו המוסרי לבין עקרונו המותנה . אם בחר לפעול שלא על פי החוק המוסרי אזי הוא אחראי לבחירה זו עצמה, ולפיכך יש טעם לראות בו אחראי גם על פעולותיו הלא מוסריות . הבעיה שמתעוררת מעמדה זו של קאנט היא, האם עצם ההכרעה לפעול בהתאם לחוקי המוסר היא הכרעה חופשית . קאנט אינו מגדיר את האירוע הראשוני ( או הבסיסי ) הזה כבחירה או כהכרעה . אירוע זה הוא מחוץ להגדרת החירות או האוטונומיה של התבונה המעשית, ולכאורה הקשר בין חירות לאחריות אינו חל לגביו . כדי להיחלץ מבעיה זו קאנט טוען שהאדם הרע אינו פועל בהתאם לעיקרון הטרונומי לעשיית הרע אלא אם נטש את העקרונות הרציונליים . גם האדם הרע, לפי טענה זו, הוא בעל תבונה מעשית, אך עם זאת זנח מרצונו את העיקרון התבוני, כלומר את ביצוע הפעולה מתוך החובה, ולפיכך ניתן לראות בו אחראי למעשיו . הבעיה השנייה שאתייחס אליה בחלק זה של הספר מתעוררת בביקורת שמפנה הגל כלפי קאנט . לפי קאנט, אדם אשר בחר לעשות את הטוב, כלומר להכפיף את עצמו לחוק המוסרי, הוא אדם חופשי ולפיכך אחראי . עם זאת, ההכפפה לחוק המוסרי פירושה הכפפה לחוק הסתירה, שהוא חוק לוגי פורמלי . הכפפה זו, לפי הגל, אינה מציבה את האדם כאדם חופשי, בשני מובנים : התבונה המעשית ככזאת לא מחייבת פעולה מוסרית של ממש, ולפיכך היא
|
|