|
|
עמוד:10
גאונות וחרדה | 10 השמש . זמן יחסי הוא חלק מהמורשת הגנטית של איינשטיין זמן רב לפני שהוא מכריז על גילוי היחסות . זיגמונד פרויד מכריז בכמה הזדמנויות כי גדל בבית לא דתי ושאין הוא יודע דבר על יהדות . כל חוקר המכיר את התלמוד ישתומם אפוא לגלות כי בגישתו האנליטית פרויד משתמש בלא פחות משישה מתוך שלושה-עשר כללי הפרשנות התלמודית — באופן לא מודע, כמובן . מפליא לא פחות לראות עד כמה מכיר מרקס את כללי ההיגיינה המקובלים על היהודים, או את רגישותו העזה של טרוצקי לאנטישמיות השמאלית — עד כדי כך שהוא מוקיע אותה ב"פראבדה" כבר ב- 1923 . עוגיית המדליין של פרוסט הוכנה כמעט בוודאות על פי מתכון יהודי . קפקא חולם שהוא מלצר המשרת סועדים בקפה תל אביבי . "נשמתם" היהודית לא תנום ולא תישן . ויש עוד מכנה משותף . אצל כל גאון המופיע בספר זה ניכרת נימה של חרדה קיומית . יהודים במאה ה- 19 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 20 חרדים מפני ביטול זכויות האזרח וחופש הדיבור שניתנו להם . אחרי משפט דרייפוס חשים ההוגים הגדולים צורך דוחק להצדיק את קיומם בסביבה עוינת ולעשות זאת מהר, עוד לפני הפוגרום הבא . הם אינם מצפים להתקבל . אדרבה, הם יודעים כי רוב הסיכויים שרעיונותיהם יידחו, ולכן הם חופשיים לחשוב את מה שאינו עולה על הדעת, ונאלצים לעשות זאת במהירות, עוד לפני המשבר הבא . לא מקרה הוא שפרויד, איינשטיין, שֶנבֶּרג, פרוסט, הרצל, טרוצקי, האבר והירשפלד מופיעים כולם עשור אחרי דרייפוס, נקודת מפנה שעוצמתה אינה מוכרת בדרך כלל מחוץ לגבולות צרפת . דרייפוס מעורר מחדש את הפחד הקמאי בקרב אחיו היהודים, אות וסימן למעמדם השולי, ולפיכך גם לשעת הכושר שלהם . קפקא אינו סבור שניכור הוא בעיה יהודית ואפילו לא חיסרון אישי ; הוא מרחיב את המושג ומציג אותו כתסמין מהותי של המצב האנושי . גרשווין, יליד אמריקה הראשון שהמוזיקה שלו זכתה בהכרה בינלאומית, יכול לשמוח אך ורק במסיבות שבהן הוא יושב אל הפסנתר בפינת החדר ומפענח משם את משמעות הדברים סביבו . שנברג, כשהוא נשאל אם הוא האיש שיצר את המוזיקה האַטוֹנָלית הנוראה הזאת, עונה : "מישהו היה מוכרח לעשות את זה, ואם כבר, אז למה לא אני" . היהודי
|
|