|
|
עמוד:12
עדי פינקלשטיין 12 הדיאלוג ביני לבין המרואיינות, לרבות המחשבות והתובנות שחלפו בי בזמן השיחות ובשעה שפניתי לעבד ולפרש אותן - כל אלו ישמשו אותי בהבנת ההתנסות של המרואיינות כנשים בחברה הישראלית וכחולות . באותם מקומות שנראה לי שהדבר תורם לפרשנות של דברי הנשים, אצטט לא מעט גם מחוויותיי כחולה, מהמחשבות ומהרגשות שעליהם כתבתי ביומן השדה במהלך השנים שבהן עסקתי בעבודה זו . לעתים ייחשפו בפני הקורא פרטים אינטימיים על חיי . אני מבקשת מהקוראים לשוב ולשאול את עצמם מה ניתן 8 ללמוד מהחשיפה הפרטית על הנושא שעומד במרכז הדיון שלפניהם . לפעמים מועלית הטענה ולפיה הגבול שבין המחקר האנתרופולוגי והכתיבה הספרותית מיטשטש . "האם זו סוציולוגיה ? " שואלת רות לינדן ( 1993 Linden ) בפתח לספרה, ומשיבה שהנכונות להביא את עצמה למחקר מבטאת את המחויבות המוסרית של החוקרת לאלו שחשפו מעצמם כדי ללמד אותה . כחלק מהותי מאתיקה מחקרית פמיניסטית היא אינה מעמידה את עצמה מעל המשתתפים, כ"יודעת כול", אלא נמצאת לצדם כמי שגם לומדת על עצמה בעזרתם ( 1 . ibid ) . בסופו של דבר, כיום, אני יודעת שכפי שיצאתי לדרך מתוך עולמי הפרטי, הפרשנות שאציע חוזרת אליי, אל עולמי וחוויותיי כאישה וכחולה במחלה כרונית . אין לי ספק שבמקרה שלי המעורבות היא כפולה ומכופלת, בעיקר מכיוון שכבר מלכתחילה נתתי לה לגיטימציה ומקום מרכזי בשיח . במהלך השנים רק חיזקתי את נוכחותי כחלק בלתי נפרד מעבודת המחקר וממסקנותיה, ואני רוצה לראות בכך מה שתרם והעשיר את התוצר הסופי והעניק לו את ייחודיותו . עם זאת, אני יודעת שלא פחות משהיה זה מסע להבנת ההתנסות שתיארו בפניי הנשים החולות, הוא היה מסע להבנת חוויית החולי של עצמי . לאורך כל הספר אתייחס לשיח שהתפתח בין הנשים וביני, ובכלל זה להשפעה של גילוי הלב שלי על דברי הנשים בריאיון ולהשפעתה של השיחה עליי, על התגובות שלי במפגש ועל הפרשנות שלי בשלב מאוחר יותר . אני רואה בתיאור הרפלקסיבי ובאוטו-אתנוגרפיה יסודות מתודולוגיים מרכזיים שעיצבו את עבודת השדה ואת הניתוח הפרשני שלה . * * * מי מאיתנו לא סובל פעם מכאב או חש בעייפות ? מתי, אם כן, כאב הופך למחלה ? לעתים הכאב חולף ולעתים הוא חוזר - לאחר שעה, יום או חודש .
|
|