|
|
עמוד:6
זוהי חובתנו, לנהל את השיח ואת הדיון הזה, גם באופן מעשי, בכדי לחזק את היסודות עליהם יכולה וצריכה השותפות הזו לעמוד . כפי שאמרתי בנאומי בכנס הרצליה, אני רואה ארבעה יסודות כאלה : הראשון, הוא בתחושת הביטחון של כל מגזר, בכך שכניסה לשותפות הזאת, אינה כרוכה בוויתור על מרכיבי היסוד של זהותו . היסוד השני, הוא האחריות המשותפת . כאשר אף שבט אינו מיעוט, אף צד לא יוכל להימלט מנשיאה באחריות לגורלה ולעתידה של מדינת ישראל וכלל החברה הישראלית . היסוד השלישי, הוא הוגנות ושוויון . כדי להבטיח את השותפות בינינו, יהיה עלינו להבטיח שאף אזרח אינו מופלה לרעה, או לטובה, מתוקף השתייכותו המגזרית . היסוד הרביעי, והמאתגר מכולם, הוא יצירת הישראליות המשותפת . הפסיפס הישראלי המתהווה איננו גזרה אלא הזדמנות אדירה . אסור לנו לוותר על תפיסה של ישראליות, להפך — עלינו לפתוח את שעריה, ולהרחיב את שפתה . הדיון המהותי להמשך קיומה של החברה הישראלית חייב להתקיים עם ובין נציגי השבטים כולם . עליו לכלול עיסוק אמיץ בכלל תחומי החיים שלנו, מתוך מחויבות של כלל הצדדים המתדיינים, שכן שותפות מטילה אחריות . אין לי ספק כי עמדתו של פרופ׳ רובינשטיין תהיה משמעותית בתוך דיון כזה, אך מובן מאליו, שכמו עמדתי שלי, גם היא תהיה אחת מכמה, ולא בהכרח הנכונה והמוחלטת ביניהן . גם זו משמעותה של בניית שותפות אמיתית בין ארבעת השבטים במדינת ישראל . אני רוצה להודות לאמנון, ידידי ורעי ( ולעתים גם מורי ורבי ) , על כך שנטל על עצמו את האתגר להציע תשתית מחשבה ומעש, תשתית של תקווה ישראלית, בסוגיה מורכבת זו, שהולכת ונעשה חשובה יותר ויותר במציאות חיינו הנוכחית . ההההה,
|
|