|
|
עמוד:12
1 אמנון יובל, דפנה יצחקי של כמה מאמרים, ואילו אחרים - כמו מבנה מערכת החינוך - נדונים פחות . עם זאת, נראה שכל חמש הסוגיות קשורות בזיקות שונות ומורכבות זו לזו, ולכן ניתוח של אחת מהן בהקשר מסוים מוביל לרוב לחשיבה, ולו עקיפה, גם על האחרות, או לפחות על חלקן . את כל אחת מהסוגיות אפשר וראוי לחקור לא רק בהקשר של החינוך הממלכתי אלא גם בהקשרים חינוכיים אחרים - של בתי ספר שאינם משתייכים לזרם הממלכתי, של החינוך הבלתי פורמלי ושל ההשכלה הגבוהה, ובפרט של מוסדות להכשרת מורות ומורים . חינוך כפתרון או כבעיה ? לפני שנצלול לאורך הספר לתוך המקרה הספציפי של החינוך בישראל וזיקותיו לסכסוך היהודי-ערבי, נראה לנו נחוץ ואף חיוני להעלות לדיון שאלה מקדימה, רחבה יותר : מהי השפעת החינוך על החברה שבה הוא מתקיים ? האם חינוך הוא כלי אפקטיבי לתיקון החברה או לפחות בעל פוטנציאל לתיקון כזה ? אף על פי שרוב העוסקים בחינוך יענו על כך באופן אוטומטי בחיוב, שכן אחרת יתקשו להסביר לעצמם ולסביבה מדוע פנו לתחום זה מלכתחילה, ישנם חוקרים המטילים ספק בעצם האפשרות שחינוך בכוחו לשנות את המציאות לטובה, ודאי שבכל הנוגע לפתרון סכסוכים או למיתונם . ביניהם יש המדגישים דווקא את הפוטנציאל השלילי שלו, ואחרים - את הטענה שיותר משהוא מעצב את המציאות החברתית, הוא מעוצב על ידה ולמעשה מהווה השתקפות של העולם החוץ-חינוכי . חוקרת החינוך לין דייוויס, שחקרה את הקשר בין חינוך לבין סכסוכים, מציגה כנראה את הגישה הפסימית ביותר . דייוויס טוענת שלא זו בלבד שבתי ספר אינם נוטים לקדם פתרונות של שלום, אלא שהם מעודדים באופן יום-יומי חשיבה אלימה וצורות אלימות מגוונות . לדידה, מדובר ברמות שונות של אלימות המזינות זו את זו : עידוד גלוי ורשמי של בתי ספר לקחת חלק במלחמות שהמדינה
|
|