|
|
עמוד:10
לב גרינברג 10 אִפשר לדמיין את השלום, מכיוון שאִפשר לישראלים לדמיין היכן באופן ממשי אמורה לקום המדינה הפלסטינית, אם בכלל תקום . קיומו של גבול ידוע הפך את ההכרה בזכויות הפלסטינים למאיימת פחות . החבר'ה אצל נתן ידעו גם שייתכן כי הפלסטינים יעלו תביעות על בקעה, על בתיהם ומגרשיהם, תביעות פיצויים או אפילו שיבה . אולם הדיון היה משועשע וללא דאגה, מכיוון שכולם ידעו כי איש לא יחזיר את בקעה ויהפוך אותה לחלק מהמדינה הפלסטינית . לקיום הגבול מלפני 1967 הייתה משמעות מרגיעה : אפשר לדמיין את השלום ללא חשש על הבית . הכול היה פתוח למשא ומתן, אבל לא ריבונותה של מדינת ישראל, זו שהוקמה ב – 1948 . מצב אחר לגמרי היה זה של המתנחלים המתגוררים בעומק יהודה ושומרון . הם הבינו כי אם ההסכם יניב פירות ותקום מדינה פלסטינית, הם יידרשו לעזוב את בתיהם . גבולות המדינה הפלסטינית היו ברורים על דרך השלילה : רבין הבטיח לא לחזור לגבולות 76' . כלומר, היכן שלא תוגדר המדינה הפלסטינית, זה יהיה "שם", בשטחי יש"ע, לא "כאן", במדינת ישראל הריבונית . קיומה של ישראל בין 1948 ל – 1967 העניק ביטחון כלשהו, מושג שאפשר להיאחז בו ולדמיין באמצעותו את השלום . ועל רבין היה אפשר "לסמוך" : איש ביטחון, רמטכ"ל ,1967 שר הביטחון באינתיפאדה הראשונה שקרא "לשבור להם את העצמות" . הוא הבטיח בבחירות "הפרדה", "להוציא את עזה מבת ים" . ברור היכן זה "פה" והיכן "שם" : פלסטין זה בעזה, ישראל זה בת ים . בסופו של יום לחץ רבין את ידו של ערפאת . זה היה האירוע התקשורתי . אנשים התרגשו . התקשורת הצליחה לייצר דרמה, טקס המעבר ממצב מלחמה לשלום התקיים במלוא תפארתו . ציבור גדול הלך "בעקבות רבין", הזדהה עם "תחושת הגועל" שהוא שידר בסירובו ללחוץ את היד של האיש שבמשך 30 שנה ניהל מלחמה עיקשת נגד ישראל . הם גם הזדהו עם הצורך להתגבר על תחושות העבר וללחוץ בכל זאת את היד המושטת לעברו, למען יצירת אווירה של שלום . ואווירה של שלום אכן נוצרה . ברחובות מזרח ירושלים הייתה התרגשות אמיתית . בשכונותיה השקטות והכנועות פתאום הוצאו דגלי פלסטין החוצה, והאנשים יצאו לרחובות במכוניות, צופרים ונושאים בגאון את דגלם . השלום והעצמאות הפלסטינית היו בעיניהם דבר אחד . אך לא בדיוק כך בעיני הישראלים, וודאי לא על פי ההסכמים הכתובים באוסלו, שהשאירו את כל השאלות פתוחות — מדינה, גבולות, פליטים וירושלים — למשא ומתן העתידי . השארת שאלות פתוחות אפשרה לכל אחד לדמיין את השלום כפי שהוא רצה . זה היה כוחו הגדול של אוסלו, וגם חולשתו העיקרית . היכולת לדמיין היא תנאי הכרחי כדי לחולל שינוי פוליטי, אך איננה מספיקה כדי לממשו .
|
|