|
|
עמוד:10
ר ה ן ה ס ע מ 0 1 באשר למצוות אחרות , החוויה הפנימית , ולא המעשה החיצוני , היא היא " קיום המצוה " . דרך משל , החזרה בתשובה דורשת מעשים פיסיים מסוימים , קר החובה מתמקד בטרנספורמציה כגון אמירת הוידוי , אך אין ספק שעי שעוברת האישיות . דוגמא אחרת היא התפילה , שבה צריכה אמירת טכסט קבוע מראש להיות מלוּוה בהתרכזות ובהתכוונות כלשהן . הוא הדין בשמחת יום טוב , שבה לא די בהתענגות הפיסית , ואת זו יש ללוות בשמחה פנימית . נן מצוות שבהן קיים פעם בין אם לעשות שימוש בלשון הלכתית טכנית , יש " מעשה " לבין " קיום " : על אף שהמעשה הוא נחוץ , הקיום מושג באמצעות החוויה הפנימית . במצוות אלה , המרכיב הפנימי איננו מידת חסידות או תוצר הלכתית , אשר יסודה באדיקות דתית , אלא מרכיב חיוני - של מוטיבציה חוץ . לדידו של הרב , האבלות היא של ההגדרה ההלכתית הפורמלית של המצוה דוגמא מובהקת של מצוה מן הסוג הזה , והשאלה העיקרית שהוא שואל היא כיצד לאפיין את " קיום " המצוה הזו . התמקדותו של הרב במצוות שבהן ישנה הבחנה בין מעשה המצוה לבין קיום המצוה קשורה לעניין שהוא מגלה במישור הפילוסופי בשאלת הזיקה המוחצן לבין תחושתו הפנימית של האדם . וכך אמר בספרו המעשה שבין ( , כשעסק במצוה אחרת , מצוות כיבוד הורים , התובעת 146 " אדם וביתו " ) עמ ' בצד עשייה מוחצנת : אף היא מימוש מופנם המוטיבציה , עמדה פנימית - יסוד חדש מוזרק אל תוך המעשה המביאה את האדם לפעולה , הלוך נפש הממלא את כל כולו . המעשה הופך לאמצעי שדרכו מתבטאת החוויה , זו התחושה האינטימית שעברה תהליך של אובייקטיביזציה , תחושה החושפת את נקיקי פנימיותו של הקיום האישי . הרצון הטוב נעשה מוחצן , תשוקה אצילה מיתרגמת לעשייה , ובאיברי הפעולה נושבת רוח יה שקט . השריר הדרוך הוא מעתה חוו - מעוררת של אי שנתממשה , תנועותיה הקדחתניות של היד הן מחשבה שנתגשמה ברקמת עצבים , וכל חיצוניותו של האדם אומרת נפש נלהבת הגלויה לעין כול . בשלב זה המעשה איננו פעולה בעלמא , אלא
|
|