|
|
עמוד:13
פתח דבר 13 בעניין השני, עניין המזון שצריך לתת לפועלים, אנו קוראים במשנה, במסכת בבא מציעא, פרק ז', משנה א׳ : “השוכר את הפועלים . . . מקום שנהגו לזון — יזון, לספק במתיקה — יספק . הכול כמנהג המדינה״ . כלומר, המעסיק חייב לספק מזון לפועליו לפי מנהג המקום . מדובר במזון או בדברי מתיקה ( “מתיקה״ מתפרשת כדבר מתוק ויכולה לכלול פירות מתוקים כמו תמר או פירות יבשים כמו גרוגרות תאנים ) . לאחר מכן מביאה המשנה סיפור על ר׳ יוחנן בן מתיא ובנו ששכרו פועלים . האב מצהיר שהפועלים, בהיותם בני אברהם, יצחק ויעקב, ראויים לסעודה של שלמה המלך, אך מבקש מבנו להודיע להם שיקבלו פת וקטניות . הפועלים כאן רגועים . הם יודעים שיקבלו מזון במשך היום . לא כל המעבידים דאגו לפועלים כנדרש . ישנו סיפור מזעזע בתלמוד הבבלי, במסכת תענית, דף כ״ד, ע״א, על אב ובנו ששכרו פועלים . כאן עבדו הפועלים ובתום עבודת יומם היו רעבים . הבן החליט לבקש מהתאנה להבשיל פירותיה מוקדם יותר כדי לתת לפועלים משהו לאכול . הנס הזה אמנם קרה, והפועלים אכלו תאנים . האב שהגיע מאוחר יותר כעס על הבן ש״הטריח״ את האל בבקשת נס, וקילל את בנו במוות מוקדם . מעשה הנס שקרה פה מוכיח את הרעיון של חז״ל, שהדאגה למזון הפועלים, יש לה מקור שמימי . דאגה זו איננה תלויה ברצון האדם, בטוב ליבו או במנהגו . יש סמכות גבוהה יותר שתדאג להזנת הפועלים . העניין השלישי, שעות העבודה של הפועלים, מוזכר גם הוא במשנה לעיל . “השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב . מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב — אינו רשאי לכופן״ . כלומר, מי ששכר פועלים, ואומר להם לבוא מוקדם יותר ( “להשכים״ ) , או לצאת מאוחר יותר מן העבודה ( “להעריב״ ) , אינו יכול לעשות זאת ולשנות את שעות העבודה במקום שאין הדבר נהוג . העניין הזה מתפתח בגמרא בתלמוד הבבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ״ג, ע״א—ע״ב . הגמרא מבהירה שגם אם יוסיף המעביד שכר,
|
|