|
|
עמוד:9
פתח דבר | 9 לעד בשנת ,2010 לא הצליח לספר לי את עדותו כפי ששנינו רצינו, אם כי כאן בארץ הוא נשא עדות מצולמת ארוכת שעות בעמותת "עמך" ברחובות . נראה כי הוא נדון כל ימיו לחוג סביב גרעין הטראומה, לספר ולא לספר בה, לכוד לעד במלתעותיה . ואני שכל כך רציתי להיות עדה לסיפורו, זה שעדיין לא נגול לפניי, לא עמדתי בכך, וברגע האמת נדחתה העדות לרגע הולם יותר שלא מומש . זה שנים אני עוסקת בדרכי התמודדות פואטית בטראומה של השואה . את עבודת הדוקטורט כתבתי על דרכם הפואטית של אהרן אפלפלד, ק . צטניק ופרימו לוי, שאת סיפור ההתמודדות שלהם אספר בספר זה . אך משהו במגע הישיר, שנעדר כל מנגנוני הגנה פואטיים הן אצל נושא העדות מייקל הן אצלי המאזינה, היה מאיים כל כך ובלתי אפשרי כל כך, עד שפעולת העדות האישית הזו נותרה למעשה אילמת . הסיפור החבוי של גרעין הטראומה מיאן להתגלות . בספר זה אני מבקשת לבחון את השפה של העדות הפואטית, זו שכן התגלתה . זו שעברה ויצאה מתוך "אלף האפילות של הדיבור הממית", כדברי פאול צלאן, זו שעברה ויצאה ולא היו לה מילים לבטא את מה שאירע, אבל יצאה ונכתבה כדי לתכוֹן באופן חרישי ומאופק את המציאות מחדש . מהו טבעה של שפת עדות שכזו, מה כוחה ביחס לשאר לשונות העדות, והאם יוצרים שונים בוחרים באסטרטגיות פואטיות שונות – אלו יהיו השאלות המנחות בספר זה . תודות לראובן צור, על שיצר בי תשתית מקצועית שממנה יכולתי לפרוץ ולהפליג לאופקים חדשים . לדן מירון, על שאפשר לי לממש רעיונות ולהוציאם לפועל בכתיבה . ליוסי גרודז'ינסקי, על שלימד אותי חשיבה אחרת . לשלומית רמון קינן, לז'וז'ה ברונר, לעמוס גולדברג ולרונית פלג, על שיח מקצועי בשלבים חשובים של גיבוש הרעיונות . ליגאל שוורץ, על כתיבתו המפרה על אהרן אפלפלד שהיוותה עבורי נקודת מוצא למחשבות רבות בהמשך . לזהבה כספי חברתי, על שיחות מפרות לאורך שנים ארוכות, שעיצבו את עולמנו הספרותי והפכו לחוויה מתמשכת . לחברותיי היקרות רחל הייבלום, רחל דגן, ניצה דרורי - פרמן, פנינה שירב, נעמי הולר וחנה אולמן, שקראו חלקים מהספר, היטו אוזן ועודדו אותי גם ברגעים הלא קלים של כתיבתו . לגיסי שריג, על תרגום טקסטים שלא תורגמו עדיין לעברית .
|
|