|
|
עמוד:10
10 אברהם עוז "שיבת ציון", לשד הווייתו האידיאולוגית של הסיפֵּר הציוני, תעודת ההכשר וכרטיס הכניסה שלו אל מִקסם הגאולה הלאומית, אינה אלא שיבה אל רחם – חידה, ספק נשכח, ספק מודחק, ואולי כזה שלא הוכר מעולם : והלוא שום תיעוד ריאלי, ראָיה או עדות מהימנה אינם תומכים עובדתית בזיקתו ההיסטורית אל הסובייקט, היחיד או הקיבוצי, המאמץ אותו באמפתיה הרת גבורה, מעללים, תוגה ואסונות . זהו מקום שמהותו אינה מצטמצמת בהווייתו הטריטוריאלית היציבה כביכול, אלא מכילה את הכמיהה והשיבה אליו ; רחם לחזור אליו, אולי למות בו, אבל גם - למי שלא ניתקו ( או גילו מחדש ) את חבל הטבור שמחבר אותם אל העולם שמעבר לבועת הנרקיסיזם הילידי - לִגלוֹת ממנו, אגב שלילת הביטחון האונטולוגי "במקום ובעצמנו כבני המקום" ( ארן וגורביץ' 1991 : 9 ) . ההליכה האדנוּתית הנשאפת בשמש שדותיה של המולדת מתחלפת אז לפתע בהליכה בחושך עם מזוודה ביד ( בין אל רחם המכורה כגיבוריו הנודדים של אלוני, השבים ממקום גלותם ופוסעים אל מותם, ובין אל אשליית הגאולה המבקשת לפנות עורף לעמק הבכא של שיממונם, כגיבוריו של לוין הכמהים למרחבים הרחוקים של שוויץ או אמריקה ) , והמולדת נגלית פתאום ככברת קרקע שהיא בעת ובעונה אחת מוקד ויעד ; פיסה מאסיה, שֶלשוּם בוחן קפדן אין זכות לסמן כשגיאה את שיוכה למרחב אחר : לא את שמות עריה השלוחות על פני יבשות רחוקות ( "בית לחם" או "חברון" הנפוצות בצפון אמריקה ) ; לא את דימוייה המופשטים המנוכסים לציוּן יחידות טופוגרפיות כבעלות מעמד רוחני מקודש ( לונדון כ"ירושלים שנייה" בפי הפוריטנים האנגלים מהמאה ה – 17 ) ; 1 ההטרוטופית, שנטועה בנוף המותחנים המטאפיזיים של ואף לא את בוגומניה נסים אלוני : "ארץ קטנה באפריקה המשתחררת, קנאים מאוד . הרבה פולקלור" ( אלוני 1963 : 12 ) , שמיקומה הסאטירי המתריס אינו ריאלי יותר ממיקומה הטריטוריאלי של ולהאלה, עיר האלים הטווטונית . לפתע עשויים בלֶק ג'ו של אלוני, או קרום או אמציה של לוין, לנצל את זכות השיבה אל המולדת שברחו ממנה ; אבל יותר מזה, צועניו הנוודים של אלוני וליידנטל וספרול של לוין יכולים לחיות את אחֵרותם ביפו או בשכונות הנידחות של תל אביב כששום משטרת גבולות אינה חוסמת את הווייתם מלהתרווח אל נופי הגלות המייסרים והמנוכרים . המרחב הציוני אינו סיפור מובן מאליו, שעשוי להתגדר בהתגבשותן הלינארית של עובדות היסטוריות מורכבות לכדי סיפור פשוט, חד – כיווני ולכיד, סיפֵּר העונה על הגדרת האידיאולוגיה בפי חנה ארנדט כ"מסבירה 1 . מילולית : "שגעון האלוהים" : אנטיתזה נוקבת ל"ארץ הקודש" .
|
|