|
|
עמוד:7
פרימו לוי כותב על מצילו, לורנצו : [ . . . ] פועל-אזרח איטלקי הביא לי מדי יום, משך שישה חודשים, מעט לחם, העניק לי חולצה שכולה טלאים, כתב למעני גלויה לאיטליה והביא לי תשובה . עבור כל זה לא ביקש דבר וסירב לקבל דבר משום שהיה אדם טוב ופשוט, ולא חשב שצריך לעשות מעשה חסד תמורת מחיר כלשהו [ . . . ] [ . . . ] אם יש טעם לנסות להבין מדוע ניצלתי דווקא אני מתוך אלפי בני אדם אחרים, אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר . ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית . הרבה יותר משום שביחסו אליי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב לבו הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל . שמחוץ למחנה יש אנשים בעלי לב ויש ערכים טהורים . שלא הכול מושחת ואכזרי . שקיים עולם שהשנאה והפחד זרים בו . אמנם כל אלה מעורפלים ברגע זה, רחוקים ולא מובנים, אבל כדאי להתאמץ לשרוד כדי לשוב לחיקם . [ . . . ] אך לורנצו היה אדם . אנושיותו הייתה טהורה ולא מושחתת . הוא עמד מחוץ לעולם הזה שכולו רוע . הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם . פרימו לוי, ה ז ה ו א ד ם ? , תרגום : יצחק גרטי, תל אביב, עם עובד, 1988 . " לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא ; וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא " ( משנה, סנהדרין ד, ה ) .
|
|