|
|
עמוד:10
10 | אדריכלות נשכחת הקבועים, המהותיים, שמעבר לסגנונות ולמגוון הצורני . התבניות המרחביות הללו מייצרות תבניות של אירועים אנושיים-חברתיים, הקובעים את אופיו של המקום ומעניקים לו משמעות . התבניות הבודדות קשורות זו לזו במארג צירופים והקשרים היוצר שפה ; שפה שבה יכולים להשתמש כל האנשים בחברה, ובאמצעותה יכולים לתקשר בעלי המקצוע עם האדם הפשוט . שפת התבניות של אלכסנדר מציעה כלים להתמודדות עם מורשת של בנייה ושל אדריכלות, אולם זוהי שפה בעלת אופי כללי, לא רגיונאלי . יצירת שפה אדריכלית מקומית מחייבת הכרה יסודית ומעמיקה עם המרכיבים ועם התבניות של האדריכלות המקומית : "שפת התבניות של ארץ ישראל" . שפה אדריכלית מקומית כדי ליצור שפה אדריכלית מקומית, יש לפנות אל השרידים הבנויים בארץ, ובעיקר אל השרידים ואל המשארים הוורנקולריים של האדריכלות העממית והמסורתית . קביעה זו יוצאת מתוך הנחה, שבשרידים אלה נשתמרה צורת בנייה מקומית, ובכך נשתמרו התבניות האדריכליות שהתפתחו בארץ במשך השנים . אדריכלות אורגאנית-ספונטאנית התפתחה, בניגוד לאדריכלות העירונית והממלכתית, על ידי בני המקום מתוך תגובה לתנאי השטח, לאקלים, לאמונות ולאורח החיים . בערים הייתה השפעתה של התרבות הממלכתית חזקה 9 הנחת הבסיס של המחקר היא, כי למקום זה, מאוד, בכפרים היא התמתנה או נעדרה . לארץ ישראל, יש שפת בנייה משל עצמה ; שפה שהייתה חיה, קיימת ומתפתחת . היא נשכחה . . . ונוכל לגלותה מחדש . מילותיה ומשפטיה של שפה אדריכלית מקומית זו נמצאים בשרידי הנוף הבנוי שהותירו אחריהם בני דורות העבר . "הנוף הבנוי" הוא המראה הנשקף לעיני הצופה, המתבונן בכפר או בעיר או בכל אלמנט אדריכלי שבנה האדם . המתבונן בנוף נוטה, בדרך כלל, להפריד בין הנוף הטבעי שהיה במקום טרם בוא האדם, והוא מכונה "הנוף", לבין מה שבנה האדם : הבית, הבניין, הכפר או העיר, המכונים : "השטח הבנוי" . מתוך ראייה זו, אין דרך ליצור קשר בין שני האלמנטים הללו, הנראים מנותקים לכאורה : הנוף נהרס על ידי הבנייה והבנייה, בעיקרה, באה על חשבון נוף הקדומים הזה . מתוך תפיסה זו נוצרת "אדריכלות" שאינה מחויבת ליצירת הנוף הבנוי, והתוצאה היא, ממילא, שהנוף נהרס על ידי הבנייה . בשימוש במונח "נוף בנוי", אני מנסה לטעון, כי קיים מקום רעיוני, שבו נפגשים הנוף הטבעי, הפראי, והמעשה האנושי, ליצירה שהיא יותר ממה שהיה "הנוף" או "הבנוי", כל אחד כשלעצמו . לרעיון הזה יש ביטוי פיזי, המתגשם לעיתים קרובות באדריכלות העממית, המבטאת את הקשר הפשוט והישיר, שנבע לעיתים מכורח, בין האדם למקום . במקום הרעיוני הזה אין הפרדה בין הבית לבין ההר שעליו הוא בנוי, בין הנוף לבין השימוש החקלאי שנעשה בו, ובין האדם לבין הכפר או העיר שבה הוא מתגורר . החיבור והשילוב הזה מייצרים את הנוף הבנוי בכפר המסורתי ובכפר העתיק . 9 תפיסה זו נפוצה בקרב ארכיאולוגים, ראו למשל צפריר, ארץ ישראל .
|
|