|
|
עמוד:12
12 | להמשיך את השיחה : הזמנה לחינוך הומניסטי להשכלה גבוהה, עולה שאותה המגמה ניכרת גם בבתי הספר התיכוניים . הנתון המובהק ביותר המצביע על כך הוא הירידה התלולה במספר התלמידים הלומדים מסלול מורחב בספרות . נראה אפוא שהחינוך ההומניסטי נמצא על סף הכחדה . היו שחיפשו את הסיבות למשבר החינוך ההומניסטי בתוך החינוך ההומניסטי עצמו . הם ראו בו משבר פנימי, שמקורותיו רוחניים, אידיאולוגיים או פדגוגיים . לאו שטראוס ( 1967 Strauss, ) למשל הראה שהחינוך ההומניסטי, שניסה לשלב אל תוכו את האידיאה המודרנית של שוויון, חתר בעצם לכונן “אריסטוקרטיה אוניברסלית״ ( כלומר קהילה של בני טובים מחונכים, המקיפה את כל בני החברה ) . אלא שלא עלה בידו להתמודד כראוי עם המתח הפנימי ( עד כדי סתירה ) שבין אריסטוקרטיות לבין אוניברסליזם . שטראוס קבע כי יש להשתחרר מאשליות ולהכיר בכך שגם בחברה דמוקרטית חינוך הומניסטי מעולה יהיה זכות וחובה של מיעוט מובחר . אלקסיס דה - טוקוויל ( 2008 ) , בספרו המונומנטלי הדמוקרטיה באמריקה משנות השלושים של המאה ה - ,19 כבר קבע כי בחברה דמוקרטית יש להעניק חינוך קלסי רק למתי מעט המעוניינים בכך ומצטיינים בכך . ברוס קימבול ( 1986 Kimball, ) חקר את תולדות החינוך ההומניסטי באמריקה וזיהה מחלוקת פנימית בתוכו, בין מי שהוא כינה “אורטורים״, ליריביהם ה״פילוסופים״ . מחלוקת זו לא אפשרה לחינוך ההומניסטי להציג תמונה קוהרנטית של יעדיו החינוכיים ולהתגונן בפני ביקורות . 2 הוגה דעות אמריקאי אחר, אלן בלום ( 1989 ) , ייחס את המשבר לרלטיביזם התרבותי שפשה בקרב המורים למקצועות מדעי הרוח במכללות ובקרב תלמידיהם . לדבריו, הרלטיביזם התרבותי, שהיה “תרגום לאמריקאית״ של הפילוסופיה של פרידריך ניטשה, היה מעין נגיף קטלני שחיסל את החינוך ההומניסטי מבפנים . אלו רק כמה דוגמאות לניסיונות הסבר בעלי טעם ובכל זאת מוטעים . הטעות המשותפת להם היא ההנחה שהחינוך בכלל, והחינוך ההומניסטי בפרט, עומדים ברשות עצמם, ובמידה מסוימת לפחות 2 הביטוי השגור בפיהם של כותבים בשפה האנגלית לדבר שאני מכנה “חינוך הומניסטי״ הוא “חינוך ליברלי״ ( liberal education ) או “חינוך באומנויות החופשיות״ ( liberal art education ) . הטרמינולוגיה שאני אוחז בה בספר זה שונה במקצת . את השם “חינוך הומניסטי״ אני מייחד להשקפתם של המחנכים שקימבל קורא להם “האורטורים״, ולגישתם של ה״פילוסופים״ אני קורא “חינוך ביקורתי״ . על פי הטרמינולוגיה שאני מציע, חינוך הומניסטי וחינוך ביקורתי הם שני תת - זרמים בחינוך הליברלי . יש להודות, עם זאת, שמדובר במגמות חינוכיות קרובות עד מאוד, ובהחלט יש היגיון בגישתו של קימבל ( שגם אחרים, כמרתה נוסבאום ונמרוד אלוני שותפים לה ) , שעל פיה חינוך הומניסטי וחינוך ליברלי הם מושגים נרדפים פחות או יותר . עניינים אלו יוסברו ביתר הרחבה בשני הפרקים הבאים .
|
|