|
|
עמוד:9
9 פתח דבר תלמידי ישראל ( והוריהם ) לא צריכים "בית ספר לאמנויות" כפי שהם צריכים בית ספר שיש בו אמנים . מורים-אמנים . מורים שמקבלים הזדמנות ללמד את התחומים האהובים עליהם ואת התחביבים הגדולים שלהם, מורים שיש להם רעיונות נפלאים ודרכים מקוריות ללמד תחומים שחשוב שהילדים יכירו וידעו טרם יציאתם אל העתיד הלא-נודע של "אחרי בית הספר" . עם פתיחתה של כל שנת לימודים ( ובשנה מיוחדת זו שבה נכתב הספר גם במהלכה, בימי משבר הקורונה המטלטל ) מתחדש השיח הציבורי הישן-חדש על מעמד המורים, על חשיבות האוטונומיה למנהלי בתי הספר, על הקושי בחיזוי העתיד וביכולת של בתי הספר להכין את תלמידיהם אליו, על חשיבות היצירתיות בחינוך ועל הדרך שבה יש להשוות בין חשיבות היצירתיות לחשיבות הקריאה והכתיבה . אינסוף רעיונות בנוגע למהפכות ושינויים, וכ- 180 אלף מורות ומורים שעיני הציבור נשואות אליהם . היום, אולי יותר מתמיד, מערכת החינוך נדרשת לחשיבה חדשה על דרכים שיגדילו את סיכויי המורים להצליח . מצד אחד, יש מי שיגידו שהדרך כרוכה בתגמול גבוה יותר ובהתייחסות ראויה יותר לאיזון שבין "מילות השין" ( "שליחות" מול "שחיקה" ) . מצד שני, נדמה שעד שיושגו המטרות הנעלות המוזכרות בחוזרי מנכ"ל של משרד החינוך, ישנם כבר כאלה שלא מחכים ש"יום יבוא", פשוט משום שהם כבר מביאים בעצמם את היום – בשגרה ובמשבר . אנו, המרכיבים את החברה הישראלית על כל גווניה, נדרשים לראות את ה"טוב" ולתת לו במה . אנו נדרשים להעלות על נס את דמויות המופת המעצבות את הדורות הבאים ולסייע להן להבטיח את מעמדן במדינה . אנחנו צריכים לראותן כדמויות גיבורות, גיבורות תרבות . הרי היחס מצדנו יחייב גם את החדשים בתפקיד, כל אלה שרק החלו במסע חיפוש המשמעות המקצועית שלהם כמורים .
|
|