|
|
עמוד:14
14 | סוף החיים שלפחות חלק מהנוטים למות מתים בתהליך שבו הם חווים סבל קיצוני . שני הפרקים הבאים מתייחסים להתמודדות עם סבל קיצוני כזה בסוף החיים ולשימוש בסדציה פליאטיבית במקרים שבהם אין פתרון אחר לסבל . פרקים אלה מעלים שאלות לגבי התנאים לשימוש בפתרון זה ובהשפעתו על חוויות בני המשפחה . ד"ר דניאל אזולאי ואחרים מתארים סדציה פליאטיבית כטיפול הפיך, בשונה מהמתת חסד . מטרת הטיפול היא להקטין סבל קשה שטיפולים אחרים לא הצליחו להפחיתו . הם מצאו כי חולים שקיבלו סדציה פליאטיבית חיו בממוצע שלושה ימים לאחר הסדציה, דהיינו הסדציה איננה דומה בהשפעתה להמתת חסד . פרופ' פרידה דקייזר-גנץ, אולגה טורסונוב ופרופ' נתן צ'רני בדקו את חוויות בני המשפחה כאשר הנוטה למות קיבל סדציה פליאטיבית, ומצאו שבני המשפחה היו מרוצים מהטיפול וחשבו שהטיפול הקל על סבלו של קרובם, ושהוא מהווה פתרון אתי להקלה על סבל . תחושות אלה לא השתנו בין מועד מתן הסדציה הפליאטיבית ועד חודשים לאחר המוות . דרך אחרת להפחתת סבלם של אנשים בסוף חייהם ובני משפחותיהם היא הוספיס בית . בפרק הבא, ד"ר שלי שטרנברג ואחרים מתארים תוכנית ניסיונית להפעלת הוספיס בית לאנשים עם דמנציה מתקדמת . תוכנית ההוספיס הקלה על סבלם של החולים בדמנציה, הורידה את העומס על בני המשפחה והעלתה את שביעות הרצון של בני המשפחה מהטיפול . ככלל, המערכת הרפואית מייעדת תוכניות הוספיס לאנשים שלהם תוחלת חיים קצרה מחצי שנה, אך תוכנית זו חרגה מכלל זה בכך שלמרות הדמנציה המתקדמת, יותר ממחצית מהמשתתפים נותרו בחיים בתום ששת חודשי התוכנית . השער הרביעי של הספר עוסק בתפיסות המוות ובהתנהלות לנוכח המוות בתרבות בישראל . הפרקים בשער זה מנתחים מופעים תרבותיים של תהליך המיתה ושל ההכרעה כיצד, באילו תנאים ובאיזה עיתוי למות . ד"ר אדם רצון בוחן את המשמעות של "מיתה יפה", החלופה החיובית לסבל, ואת הפרקטיקות הנלוות אליה . הוא מאפיין ארבעה מרכיבים מרכזיים של מה שנתפס כ"מוות טוב", לא רצוי אך ראוי : ההשלמה עם המיתה, המודעות למוות, שיח ספונטאני וגם יזום על המוות, והדרישות להרהורים על הנצח והאינסוף . דרך אחרת למות היא ההתאבדות, דהיינו מוות מרצון או מוות במועד שנקבע או הוקדם בידי ההולך למות . מוות כזה יכול להיחשב כהתערבות
|
|