|
|
עמוד:14
זרתוסטרא בירושלים [ 14 ] 8 מנחם ברינקר מתקשה הגולה ובין יחסו הביקורתי ליהדות הכוהנים ( 1996 ) ; לשחרר את ניטשה מעמדות אנטישמיות מסורתיות וחושף דו-ערכיות 9 נוסף על אלה נמשך הוויכוח בין פילוסופים בפילוסופיה הניטשיאנית ( 1999 ) . 10 בשונה והיסטוריונים על ניטשה, היהדות, האנטישמיות והקשר ביניהם . ממרבית הפרשנויות, אני טוען כי יחסו של ניטשה ליהדות איננו פרק צדדי או חוליה המקדימה ומסבירה את הנצרות, אלא עמדה עקבית ורצופה המהווה ציר מרכזי שעליו ומתוכו נסבה הביקורת הניטשיאנית על המוסר והדקדנס . המונותאיזם היהודי, שיָלַד את העיקרון האוניברסלי המכיר בשוויון האנושי, נמצא במוקד המתקפה של הפילוסופיה הניטשיאנית . כנגד המוסר היהודי- נוצרי מעמיד ניטשה רצונות לעוצמה, וכנגד שוויון הברוּאים שנולדו בצֶלֶם הוא 11 מעמיד מופתים של ״האדם העליון״ . כאמור לעיל, שאלת יחסו של ניטשה ליהדות איננה הנושא המרכזי של ספר זה . ועם זאת, שתי שאלות מסקרנות מוסיפות לעמוד בלב העניין : האחת – האם מתקיים מִתאם בין יחסו של ניטשה ליהודים ליחסם של היהודים אליו ? והשנייה – האם מתקיים מִתאם בין שאלת הזיקה של ניטשה לאנטישמיות ובין האימוץ שאימץ הנאציונל-סוציאליזם את משנתו ? שתי השאלות מעסיקות חוקרים רבים, והדיון בהן משתנה בהתאם לרוח הזמן – החל בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים עת נחשף לראשונה חומר הנפץ הניטשיאני ; המשך בשיח בין שתי מלחמות העולם שבו גויס ניטשה לחפירות הלוחמים, לפרשנות האנטישמית ולתעמולה הנאצית ; העידן הפוסט-מלחמתי, שבתחילתו נואץ כמבשר הפשיזם, ובהמשכו, משנות החמישים והשישים, זוהה עם האקזיסטנציאליזם, הרבה הודות לתרגומו לאנגלית ולהפצתו בעולם 12 מהלכים אלה יכולים האנגלו-סקסי הנזקפים לזכותו של ואלטר קאופמן . להיחשב בה במידה פרויקט של דה-נאציפיקציה . נדמה כי עתה אין כבר צורך בהנחות שעשה קאופמן לאמירות אנטישמיות של ניטשה – שנחשב לפני, בזמן וסמוך לאחר המלחמה לאביה הפילוסופי של הדוקטרינה הנאציונל- סוציאליסטית – ואפשר לנתחן לגופן ולבחון את עמדתו המורכבת בנוגע ליהדות והיהודים . הפאזה האחרונה ביחס אל ניטשה באה לביטוי בחיבוק הדוב 13 עכשיו נתפס ניטשה לא כהוגה חד-ממדי ביחס ליהדות – הפוסט-מודרני : אנטישמי או פילושמי – אלא כהוגה שהיחס אליו מותנה בעמדה האידאולוגית או הפילוסופית של המבקרים השונים . בהקשר פרשני חדש זה, יהיה מעניין לבדוק בעתיד את עמדתו כלפי היהדות, העם היהודי והיהודים לא כהיבט זניח במשנתו, אלא כנקודת מוצא הכרחית שבלעדיה לא ניתן להבין את מפעלו הפילוסופי הביקורתי .
|
|