|
|
עמוד:12
12 מבוא לשיחות של שעות ארוכות . "קחי", אמרה ויטקה קמפנר-קובנר, שותפתו לחיים של אבא קובנר, בישירות שאפיינה אותה, ונתנה בידי תיק שהוציאה מארון מתכת בחדר העבודה של אבא קובנר, ובו מסמכי קבוצת הנקם, ששמרה מאז פטירתו בסדר שבו הוא הניח אותם . וליבו של ההיסטוריון מפרפר כאשר הוא אוחז בידו נייר מצהיב המדבר אליו ממרחק השנים . ספר זה בא אפוא לקיים הבטחה להעלות על הכתב את קורותיה של קבוצת אנשים ונשים צעירים שהקדישו את כוחם ומרצם, והתכוונו להקריב גם את חייהם לו היה צורך בכך, כדי לנקום בגרמנים לאחר השואה . בד בבד הוא בא גם לנסות לענות על השאלה המכרסמת בהם עד היום : מדוע בעצם לא הצליחו לנקום בקנה המידה שאליו שאפו ? מה, או אולי מי, מנע בעדם ? הם הרי התכוננו חודשים על חודשים, בתנאים קשים, ביוזמה ובתושייה ובעקשנות, שכבר הוכחו קודם לכן בשנות השואה והמלחמה, ובכל זאת לא עלה בידם להשלים את המשימה שהציבו לעצמם . יש תשובות לשאלה זו, והן התבררו והלכו, וגם התחדדו והלכו, מתוך השילוב של זיכרונותיהם והחומר שנשמר בבתיהם ושל חומר ארכיוני וראיונות עם אנשים שמחוץ למעגל ההדוק שלהם . וסיבה נוספת, שלישית : לא רק ההבטחה והניסיון לענות על שאלות שעדיין לא נענו הניעו את הכתיבה, אלא גם הרצון לעמוד על הפער שבין אישיותם של הנוקמים, כל אחד לחוד וכולם כקבוצה, ובין המעשה הנורא שהתכוונו לעשות . במהלך הכתיבה והפגישות, הלכו וגברו בי הפליאה וההערכה לכוח הקורן מכל אחד ואחת מהם ; לנחישות, לזיכרון החד, לעוצמת הרגש שאינה מתקהה גם בחלוף זמן רב כל כך מן האירועים ; למחויבות למשימה שקיבלו עליהם, ואם לא התממשה — לזִכרה של המחויבות הזו ולזכר משפחותיהם וחבריהם שאינם, לחוש ההומור הבלתי נדלה ולשמחת החיים למרות כל מה שקרה ; ולחברות המלכדת אותם למרות המחלוקות ביניהם שנותרו בעינן עד היום, ובעיקר — לחרדה היומיומית שהם חשו ועדיין חשים לגורל העם והארץ אם לא תהיה אזהרה ברורה שאסור לפגוע שוב ביהודים . חלק מן הנוקמים גרים זה ליד זה, מסייעים האחד לאחר בשעת הצורך, וכולם מטלפנים זה לזה לעיתים מזומנות, יודעים בדיוק מה נעשה איש אצל רעהו, מדווחים מיד לחבריהם לקבוצה עם מי נפגשו ומה נאמר בפגישה, מזהירים זה את זה מעיתונאים וממצלמות שבדרך, ומתאמים עמדות . תודה עמוקה מקרב לב לחוה זקצר, פעם תלמידתי והיום ידידתי . יחד היטלטלנו בכבישי הארץ, חוה עם מצלמה וחצובה, ואני עם תיק עדויות שכבר גבינו ; חוה נוהגת ואני מטעה אותה, מתוך המפה שעל הברכיים, לחיפה ולירושלים, למכמורת ולשוהם ולעין החורש, ובייחוד לרמת גן ולגבעתיים .
|
|