|
|
עמוד:13
בברכות הנהנין , למשל , כיוון שברכות אלו נובעות מבחירה ולא ממחויבות כללית במצוות . ואולם לצורך דיוננו כאן אראה , מתוך ליבון המקורות לדין ערבות , שמדובר בדין רחב מעט יותר ממה שנאמר באופן כללי עד כה בצל "ח ובדברי הרב עובדיה והרב שפרבר . ההבחנה הקטגורית בין ברכות הנהנין לשאר המצוות מופיעה במסכת ראש השנה ( כט , ע " א ) . בסוגיה מובא מקור תנאי , וממנו לומדים בעקיפין על ההבדל ההלכתי בין הברכות : תני אהבה בריה דרבי זירא [ אהבה בנו של ר ' זירא שנה ברייתא ] : כל הברכות כולן , אף על פי שיצא — מוציא , חוץ מברכת הלחם וברכת היין , שאם לא יצא — מוציא , ואם יצא — אינו מוציא . הפירוש הדווקני של הסוגיה מונע לגמרי את האפשרות לברך ברכות הנהנין לשם הוצאת ידי חובה , מאחר שאין כאן ערבות ; ואולם פירוש תכליתי שלה מאפשר זאת . לשם כך עלינו להבין לעומק את טעמה של ההבחנה . נוכל לעשות זאת בעזרת המשגה והכללה של הכלל המבחין ושל החריגים לו המובאים בהמשך הסוגיה . החריג האחד המובא בסוגיה הוא של אכילה או שתייה של מצווה , כמו קידוש ואכילת מצה . מוסבר כי במקרים אלו אפשר להוציא ידי חובת הברכה , כיוון שמדובר בברכת חובה אף שהיא באה על ידי ההנאה . כלומר , חריג זה נובע מן ההיקלשות של ממד הבחירה האישית ומהתעצמות ממד הכפייה והחובה . חריג נוסף נובע מהתעצמות מידת האחריות שבין המברך לחייב בברכה : הורים וילדים . הורה המחנך את ילדו לברכות יכול להוציאו בברכות הנהנין . חריג זה נוצר מתוך הבנה שחייבים לאפשר את הדבר כחלק מן החיוב של האב לחנך את ילדיו למצוות ( שם , ע " ב ) : תנו רבנן [ שנו חכמים ] : לא יפרוס אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם . אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו , כדי לחנכן במצות . ובהלל ובמגילה , אף על פי שיצא — מוציא . המשותף לשני החריגים הוא שבשניהם מידת הערבות של האדם המברך גדלה , וזו הסיבה שמאפשרים ברכה על ידי אחר אף שבבסיס אין אופי הברכה מאפשר
|
|