|
|
עמוד:7
על הספר היסטוריונים אינם צריכים לאמץ את העבר – אלא לחקור את היחסים בין העבר להווה . אלון קונפינו . ההיסטוריה המודרנית חיברה את יפו , את חברון ואת ירושלים , ניתקה אותן זו מזו ויצרה ביניהן מכנים משותפים וגם קווים מפרידים . ירושלים וחברון , שתי ערי ההר , הן גם שתי הערים הקדושות ביותר בארץ ושונות במובן זה מיפו , עיר החוף והנמל , שמעולם לא התהדרה בקדושה מיוחדת . בכל אחת משלוש הערים הללו – שעשרות קילומטרים בלבד מפרידים ביניהן – שוכנת קהילה פלסטינית בעלת צביון ומעמד משלה , ובכל אחת מהן התהוותה קהילה יהודית מטיפוס שונה . לעימותים שהתפתחו בין יהודים - ישראלים לבין ערבים - פלסטינים בשלוש הערים היה רבות מן המשותף , ועם זה נשא העימות בכל אחת מהן אופי ייחודי למדי . דמיון ושוני בעת ובעונה אחת מאפיינים גם את היחסים הטובים שנרקמו באותן ערים בין יהודים לערבים . יפו , ירושלים וחברון הן שלוש ערים המהוות משולש גיאוגרפי , פוליטי , דתי והיסטורי במרכזה של ארץ ישראל . בצפונה של הארץ מצוי משולש אחר : חיפה – עכו – נצרת . יהודים וערבים שחיו במשולש זה עיצבו מערכת יחסים שונה מזו שבמשולש המרכזי : לוהטת פחות מבחינה דתית ולאומית , ומאופיינת בשיתוף פעולה רב יותר בין שתי הקבוצות האתניות . דומה כי לא במקרה התפתחו הדברים כך : המשולש הצפוני נמצא בפריפריה הגיאוגרפית וההיסטורית של הארץ , ואף עיר מערי המשולש הצפוני אינה עיר בירה או עיר קודש מוסלמית או יהודית . ומאחר שלמרכיב הדתי תפקיד לא מבוטל במריבה המתנהלת זה יותר ממאה שנה על השליטה בפיסת האדמה שבין הים לנהר , מובן מדוע הפך הציר יפו – ירושלים – חברון למוקד הסכסוך הפוליטי בין העמים . זאת ועוד , שלא כבמשולש המרכזי , פוטנציאל המגע או החיכוך בין יהודים לערבים במשולש הצפוני היה , אובייקטיבית , דל יותר : נצרת מעולם לא הייתה עיר מעורבת , ובעכו היה מספר היהודים עד לשנת 1948 זעום . יש
|
|