|
|
עמוד:10
ההשקפה הרואה בנשים שותפות שוות זכויות בנכסי המשפחה יצרה מחלוקת בין דיינים בשאלה אם אפשר לראות את הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין כיצירה משותפת של שני בני הזוג . הדעה המתנגדת סברה שהדבר יערער את אחדותה של המשפחה . דומה שתפיסת המשפחה כשותפות בין שווים , בימינו , מחייבת הכרה בשינויים אלו כעובדות יסוד , ואשר על כן יש לחזק את המשפחה לנוכח הבנה זו ולא אגב התעלמות ממנה . עדות נשים בימי חז"ל נפסלו נשים , על פי ההלכה , לעדות משפטית בבית הדין , אך הן היו נאמנות להעיד בתחומי איסור והיתר הנוגעים למרחב הביתי . מאז ימי חז"ל ועד ימינו הורחבה אט אט קבלת עדותן של נשים והיא התקבלה בתחומים נוספים שמחוץ למרחב הביתי , ולעתים אף בין כותלי בית הדין . סקירה הלכתיתהיסטורית מלמדת שנוצרה התאמה בין מעמדן של הנשים בסביבה התרבותית הרחבה ובין הפסיקה ההלכתית . ההכרח להיזקק לעדותן של נשים בתחומי עיסוקיהן המסורתיים , שגברים לא עסקו בהם , והרצון לפתור בעיות אישות קשות האופייניות לנשים , כמו עגינות ואונס , הביאו להכשרת עדות נשים אף בין כותלי בית הדין כבר בימי חז . ל" ראשוני אשכנז , במאות השתיים עשרה עד החמש עשרה , הרחיבו את ההכרה בעדותן של נשים בגלל הרצון להחיל את המשפט גם במרחבים שבהם לא נמצאו גברים . לאחר שנשים התחילו להתפלל בבית כנסת של נשים , הכירו חכמי אשכנז בעדותן כדי לפתור סכסוכים שהתגלעו במרחבים נשיים אלו . בד בבד הכירו חכמי אשכנז וצרפת בעדותן של נשים בעניינים הנעלמים בדרך כלל מעיניהם של גברים מתוך הכרה בנקודת מבטן הייחודית של נשים . בדורנו עלתה שאלת הכשרתן של נשים לעדות לא רק בהקשר של החלת הצדק , אלא גם בהקשר של הסוגיה הכללית של מעמד האישה . ככלל , חכמי דורנו אינם מבחינים בין גבר לאישה בהקשר המהותי של איכות עדותם , אך יש בהם המייחסים חשיבות להבדלים בין המגדרים . שני רבנים ראשיים לישראל , הרב הרצוג והרב עוזיאל , הציעו לתקן תקנה כללית שתכשיר את עדותן של נשים על בסיס קבלת הציבור . לשיטתם אפשר יהיה להכשיר באופן גורף נשים לעדות באמצעות נציגי הציבור , שיקבלו את כל הנשים ככשרות לעדות .
|
|