|
|
עמוד:12
היה דבר שיוכיח לי אחרת , הנחתי שהשלווה מותנית בהיעדר תשוקה או כל דבר אחר שעלול לערער את חושי בכוח . נמנעתי מאהבה . כך זה נמשך זמן מה , אך ככל הנראה זמן קצר משנדמה לי . ואז פגשתי גבר שהפך את השקפתי הזהירה על החיים על פיה . הוא לא חשב , כפי שחשבתי אני במשך זמן רב מאוד , שכדי לשלוט בנפשי עלי לשלוט קודם בלבי . הוא אהב את האישה ששיער שהייתי לפני שנכנעתי לפחד . הוא עורר את התנגדותי בחן וערער את חשדנותי בצחוק . הוא היה אומר את הבלתי מתקבל על הדעת , כיוון שידע באופן אינסטינקטיבי שההומור היבש ונועם ההליכות שלו יכבשו אותי . הם אכן כבשו . הוא היה מיומן במצבי הרוח המשתנים שלי , ולא ניצל את תשוקתנו לרעה . התעוזה שלי נשאה חן בעיניו , והוא החזיר לי אותה כמתנה . לא רק שהאופי החזק שלי לא הפריע לו , הוא אף נמשך אליו . הוא עודד אותי לסכן הרבה בכך שלקח חלק מהסיכון על עצמו , ושכנע אותי לכתוב מהלב . הוא אהב בי את מה ששכחתי שיש בי . היו לנו כמעט עשרים שנה ביחד . הוא היה לי בעל , עמית למקצוע וידיד ; כשחלה וידענו שימות , הוא היה למורי הרוחני , שלימד אותי כיצד למות באותו החן שהיה לו בחייו . מה שלא יכול היה ללמד אותי — ואיש לא יכול היה ללמד אותי — הוא כיצד להתמודד עם היגון שבאובדנו . אומרים שהיגון הוא סוג של טירוף . אני חולקת על כך . יש שפיות ביגון , במינון הנכון של רגש וסיבתיות , מינון שנעדר מהטירוף . היגון , שהוא נחלת הכלל , הוא יצרני ואנושי . הוא יוצר שביל , גם אם מקוטע , שבו יכולים המתאבלים למצוא את דרכם . עם זאת , טבעו החמקמק של היגון אינו מאפשר לעמוד על קיומו של השביל הזה מיד בהתחלה . את הטירוף הכרתי מקרוב , אבל הבנתי מעט מאוד בכל הנוגע ליגון , ולא תמיד ידעתי בוודאות מהו יגון ומהו טירוף . ליגון , כך מסתבר , יש טריטוריה משלו .
|
|