|
|
עמוד:10
פרק ראשון אופנים וצורות . 1 בשעה שאנו באים לדון בעניינים הקשורים בחברה ובמציאות החברתית של האדם , ודאי הוא שאין מושא דיוננו ניצב כנגדנו מחוצה לנו . אנו שרויים בתוך מציאות החברה , וריוננו בה הוא במידה זו דיון בעצמנו ובהבנת עצמנו . מבחינה זו דיוננו בתחומה של החברה מקביל לדיוננו בעניין ההכרה או המוסר , שהרי אנו שרויים בתוך ההכרה , או בתוך פעילות מוסרית , והדיון באלה אינו אלא בירור משמעותם של העניינים לנו השרויים בהם . אופני הדיון השכיחים לגבי תחומים מסוג זה יהיו אפוא נקוטים בידינו גם בדיון במציאות של החברה והמדינה . אנו נאחזים בניסיון של עצמנו , מנסים לתחום תחומיו מצדדים שונים , נוקטים לפרקים את אופן הדיון של האנאלוגיה או של ההשוואה וכיוצא באלה . נוכל לומר שכל אימת שאנו באים לדון בנתון בעל משמעות , שמשמעותו זו ידועה לנו במובן מה מן המהלך של חיי יומיום , אין לנו אלא לחלוץ מתוך המהלך של חיי יום יום את הגרעינים העיקריים ואת המרכיבים היסודיים של פעילותנו , המעמידה אותו נתון , והתחומים שבהם היא מתרחשת . אופן הדיון הזה הוא במובן זה פינומנולוגי , כלומר , יש בו התבוננות בתופעות שמתגלות לפנינו לאחר הפרדה בין מה שמתברר כעיקר לבין מה שאפשר לראותו כטפל . אך בתוספת לאופךהדיון הפינומנו לוגי נהיה חייבים להציע אופן דיון משלים או מקביל , שנקרא לו רגרסיבי , כלומר , נשאל את עצמנו באילו תנאים ועל פי אילו הנחות אפשר לקיים ולהסביר את התופעה המתגלה לפנינו באופן הדיון הפינומנולוגי . אמרנו שבדיוננו בענייני חברה ומדינה אין אנו דנים במושא שאנו מכי רים אותו הכרה מלבר . אדרבה , אנו דנים במושא שיש לנו זיקה פנימית אליו ואנו יודעים אותו ידיעה מסוימת מתוכו . צעדנו הראשון הוא אפוא פירושו של מושא זה , היינו מתן פירוש , על דרך של הבלטה , למה אנו קוראים
|
|