המאות הראשונות לספירה במזרח הקרוב הצטיינו ביצירתיות דתית מיוחדת במינה ואינטנסיבית ביותר , שקשה למצוא דוגמתה בהיסטוריה האנושית . הנצרות , ששורשיה בחוגים יהודים נוצרים , הפכה למערכת דתית העומדת בפני עצמה ומתחלקת לכתות שונות שהביאה לפריחה של פעילות תיאולוגית שלא היתה כמוה באזור . פרותיה של פעילות זו נשתמרו , למשל , בספרותם הענפה של אבות הכנסייה . באותה עת מטפחת גם היהדות —דת ותיקה ומבוססת היטב—את מסורותיה ומתחילה באיסוף , ולו חלקי , של התורה שבעל פה , לאחר שכבר הסתיים מאות שנים קודם לכן תהליך חיתומם של כ"ד כתבי הקודש , המקרא . זה הוא שלב עריכתן הסופית של המשנה ( סביב שנת 200 לספירה ) ושל התוספתא ( שנת 400 לערך , ( כשבעקבותיהן מגיעים לגיבוש התלמודים — הירושלמי ( סביב שנת ( 400 והבבלי ( שנת 500 לערך ) —המכילים את דיוניהם של האמוראים על המשנה וענייניה . באותם ימים נאספים והולכים גם אחדים מקבצי המדרשים , כשהספרות הפרשנית לסוגיה מגיעה כמדומה אל שיאה . בצד כל זה מתסיסה את האזור ואת מסורותיו הדתיות פעילות כיתתית עשירה ומגוונת . אמנם הפעילות הספרותית האפוקריפית והפסוידו אפיגרפית לא נמשכה בעיקרה ...
אל הספר