אחת המשימות הגדולות ביותר שאתן התמודדה היהדות הרבנית בתקופת המשנה והתלמוד היתה פרשנות הטקסט המקראי של מגילת איכה . בעקבות חורבן הבית השני בשנת 70 לסה"נ ודיכוי מרד בר כוכבא בשנת 135 נראה היה כי הדרך לשיקום רוחני נחסמה על ידי מכשולים שאין לגבור עליהם : הברית שהופרה , חיים ללא כפרת עוונות , היוואשות מן התקווה לעתיד , גזר הדין שגזרו הגויים , שתיקת האלוהים . חז"ל היו חייבים לנטרל איכשהו את החורבן ולפרק את המוקש הזה ממשמעויותיו החתרניות . אם לא ניתן לקלוט ולשלב את החורבן בדרמה הגאולתית של הברית , כפי שעוצבה לראשונה על ידי מחבר ספר דברים ומוקדה על ידי הנביאים , כי אז עלולה היתה נפילת ירושלים להיות בחזקת אפוקליפסה סופנית ' . בביצוע משימה זו של מיתון יכלו החכמים לסמוך אך ורק על כוחם הפרשני . האל דיבר ישירות , ורבות , אל ישעיה 'השני , ' ועל הנביא היה רק לפנות אל העם ולהקנות אמינות לדיבור האלוהי . בניגוד לכך , החכמים היו מודעים לעובדה שהם חיים בתקופה שבה נסתם אפיק הנבואה והשכינה גלתה ממשכנה בעולם הזה . בעלי הסמכות הדתית לא יכלו עוד לצפות להתגלות אלוהית ישירה . נותר מקור אחד ויחיד שדרכו ניתן לגלות...
אל הספר