הדחף לכתיבת מחקר זה מקורו בתחושת חוסר הנחת לגבי התפיסה השלטת במחקרים ספרותיים , הרואים בספרות השואה סוגה ספרותית מיוחדת המכילה קורפוס של יצירות הכתובות בשפות שונות והמאופיינות על ידי מערכת טכניקות ונושאים משותפים . תפיסה זו , אופקית בסיווגה , אוטונומית בהבנת נושאה , אינה שופכת אור רב על הספרות היפה העברית והיידית . היצירות שנכתבו בלשונות אלו מחויבות — כיצירות אמנות — יותר לציר אנכי של מסורת ספרותית , הנמשכת אחורה אל ימי הביניים ומהם אל המקרא . חשיבות הציר האנכי הזה מצביעה בבירור על כך שלשואה , כמו לכל מאורע היסטורי , אין 'משמעות' משלה שצריך לחושפה . משמעותה , תחת שתהיה איזו מהות פנימית הניתנת לחישוף , תלויה במסורות פרשניות של הקהילה או של התרבות המחפשות את המשמעות . משום כך נטלתי על עצמי לעסוק בספרות השואה של קהילה פרשנית אחת — זו של התרבות הישראלית והספרות העברית , ולפרש אותה על רקע המסורות של אותה קהילה . המטרה היתה לחקור את יחסי הגומלין שבין אירועים אסוניים בני זמננו לבין מסורות ספרותיות רבות ימים . במהלך כתיבת המחקר הפכו הקלעים לקדמת הבימה . ספרות האסונות הלאומיים העברית שמלפני השו...
אל הספר