לאחר המעקב אחרי גלגולי הבעיות הקשורות לתופעה של "גוי של שבת" לאורך הדורות , מן הדין לחזור ולהגדירן ביתר בהירות וחידוד ולראות מה נוכל ללמוד מהן מן הבחינות השונות שהנושא נוגע להן . שורש התופעה של "גוי של שכת" נעוץ באופיה של השבת כמצוה דתית המיוחדת לישראל . הוא , עבדו , אמתו ובהמתו , מנועים מלעשות מלאכה בשבת ; מה שאין כן בני נח , היינו , כל באי עולם שלא נתגיירו או שלא נכנסו תחת רשות יהודית כעבדים ושפחות . אם בימי המקרא ובדורות הראשונים של הבית השני מנעו נוכרי שהזדמן ליישוב ישראלי מלפגוע בצביון השבת על ידי עשיית מלאכה ברשות הרבים , אין אנו יודעים . בספרות התנאים — המשנה , התוספתא ומדרשי הלכה — המשקפת מציאות בה ישיבה מעורבת של יהודים וגויים היא בגדר מעשה בכל יום , אין זכר למגמה כזו . דת ישראל לא נתפשה כצורת פולחן ומערכת נימוסים המחייבות את התושבים במקום מסוים , אלא כהתחייבות של הערה היהודית הנובעת מקבלת התורה מסיני — ושמירת השבת בכלל התחייבות מיוחדת זו . הגוי היה רשאי אפוא לעסוק במלאכתו ללא פקפוק . השאלה , אם אף היהודי רשאי להעסיקו במלאכתו שלו , היחה מוכרחה להתעורר ולתבוע מענה להלכה ולמעשה ...
אל הספר