בעוד אשר בקשר לקיום משק הבית היהודי נתעוררו בקהילות אירופה , ביחוד בצרפת ובגרמניה , בעיות חדשות עקב הישענותו על שרותם של ה"עבדים והשפחות" שבבית , הרי בנוגע למקורות הפרנסה היהודיים אנו עדים לצמצום הקשיים שנבעו משיתוף פעולה עם מי שאינם יהודים . משחדלו היהודים לעסוק בחקלאות , לא היה עוד עניין בבעיות של חכירת שדות או מסירת צאן לרועה שאינו יהודי . אף על פי כן , החזקת בהמות במשק הבית היהודי היתה בגדר מעשה בכל יום והדיונים המרובים בשאלת קדושת הבכור יוכיחו . בעיית חליבת הבהמות בשבת היתה טעונה אפוא פתרון . הגדרת החליבה כמלאכה גמורה לא ניבע בה פרץ והפתרון היחידי היה בהזדקקות לשרותו של נוכרי . ההיתר לכך היה מקובל ורווח ללא עוררין מימות הגאונים והוא הטעם כנראה שלא מצאנו מי שנזקק לשאלה עד ימיו של ר' מאיר מרוטנבורג . ר' מאיר חיזק את ההיתר הגאוני בראיות חדשות שבסיסן הוא הטיעון , כי צער בעלי חיים דוחה את איסור האמירה לנוכרי . אלא שהמקור הגאוני המובא על ידי ר' מאיר מסייג את ההיתר בתנאי ש"אומר לגוי חלוב וטול החלב לעצמך , " תנאי שלפי תלמידי ר' מאיר מרוטנבורג לא היה מקובל על הרב . בעל הגהות מיימוניות אומר...
אל הספר