ביסודה של בעיית "גוי של שבת" מונחת העובדה , כי בני נח אינם מצווים על השבת , שלישראל בלבד נתנה , ואדרבה , אמרו ( סנהדרין נח ע"ב : < "גוי ששבת חייב מיתה . " מעתה לא היה משום סיוע לעוברי עבירה אם נזקק היהודי לעשיית מלאכה על ידי הגוי בשבת , כשם שהיה אילו הניעו היהודי לעבור על איסור גזל או אבר מן החי , שהן משבע מצוות בני נח , ואומנם , לא היתה מעולם מחלוקת בדבר , שהנוכרי רשאי לעסוק במלאכתו שלו בשבת ולא עלתה הדרישה לחייבו בשמירת שבת ברשותו שלו או ברשות הרבים , אפילו במקום ובשעה שיד ישראל היתה תקיפה \ לא עיסוק הגוי כשהוא לעצמו אלא העסקתו לצורכי היהודי נחשבה כפגיעה בשמירת השבת . איסור זה נתקבל כנראה בדורות הראשונים של תקופת בית שני , שעה שנתגבשו קווי היסוד העיקריים של שמירת השבת , שקבעו את צביונה לדורות . מה היו המניעים לקביעת הצביון על סממניו — על כך אין תשובה מספקת בפי החוקרים , עד כמה שאני רואה . אולם לעניין הנדון כאן , היינו ההינזרות מלהזדקק למלאכתו של גוי לצורך היהודי , נמצא הסבר על פי האנלוגיה של תגובת דורות מאוחרים לנסיונות של פריצת גדרי האיסור אפילו בחסותו של היתר פורמלי . זו נחשבה ל"חי...
אל הספר