דן מירון לזכר אמי בשלהי שנת 1946 פרסם אורי צבי גרינברג במוסף לספרות של 'הארץ' פואמה ששמה 'זהו העצב זהו הנם זהו הנוגה' והפתיע את קוראיו . מאז קיץ , 1945 שבו שבר שתיקה ספרותית של שמונה שנים - 'נדר האלם' שגרם לו שלא לפרסם את דבריו , תחילה דברי שירה בלבד ואחר כך גם כל דבר אחר - פרסם בקביעות , בעיקר ב'הארץ , ' את קינותיו על חורבן יהדות אירופה , עשרות שירים רחבי היקף , שנדפסו כל שבועיים שלושה וכבר הקנו למשורר השנוי במחלוקת מעמד של ' ירמיהו של דורנו . ' מפעם לפעם , בייחוד בערבי חג , הצטרפו השירים ל'מסכתות' מרובות פרקים וכיסו בטורים ארוכים וצפופים עמודים שלמים של העיתון . ואולם לא היקפה של הפואמה הפתיע את הקוראים , אלא הטונליות שלה , נושאיה החדשים והדרך שבה עיצבה נושאים מוכרים , ובעיקר 'זרותה' בסביבה השירית של אצ"ג , שבה השתלבה מבחינה כרונולוגית ופואטית , היא הסביבה של שירת החורבן . זרותה זו של 'זהו העצב זהו הנס זהו הנוגה' גרמה , כנראה , שהפואמה תישכח . בגלל תוכנה לא היה אפשר לצרף אותה לשירי המסכתות של 'רחובות הנהר , ' שבמחיצתם הופיעה ברצף הפרסום בעיתון , ובגללו לא התאימה גם לספר הגדול שהמשורר...
אל הספר