חכמי אשכנז במאה החמש עשרה מקדישים תשומת לב רבה להסדרתה של הפעילות המשפטית ופיתוחה . מהר"י ווייל כותב 'כשהיינו בכנופיא בנורבער"ק תיקננו תקנות הרבה וזו אחת מהן , אם אחד מהבעלי דינין רוצה לטעון בלשון אשכנז , אז בעל דינו צריך גם הוא לטעון בלשון אשכנז' . תקנה זו באה איפוא להסדיר את בעיית שפת הדיון . 8 » מתשובה זו נמצאנו למדים קו נוסף בנוהל בתי דין בתקופה זו —שהצדדים היו מגישים את הטענות גם בכתב . " השאלה שנשאל מהר"י ווייל היתה , כיצד חייב בית הדין לנהוג בשעה שמורשה אחד הצדדים אינו יודע לכתוב בלשון אשכנז . מהר"י ווייל עונד . שאם בעל הדין עצמו מבין לשון אשכנז , חייב הוא לשכור מורשה היודע לכתוב בה : 'דאי דלא אמרת הכי , אם כן תקנותינו בטילות דכל אדם ישכור מורשה שאינו יודע לכתוב בלשון . 'אשכנז ההנחה היא כי הטענות צריכות להיכתב בלשון שבה הושמעו , אולי מחשש שגגה הבאה בתרגום שאינו מתוקן כל צורכו . מטעם זד . מקפידים גם חכמי הדור להביא פעמים רבות את הטענות והעדויות במקורן , כלומר בלשון אשכנז . בדיני ממונות מצאנו מחלוקת האם רשאים העדים לשלוח את עדותם בכתב 85 שו"ת מהר"י ווייל , סי' ק"א . 86 ידיעות על ה...
אל הספר