כלי אפיה כשהתחילו הקדמונים לאסוף את גרגריהם של דגני הבר , אכלו אותם בו במקום : "מהיד אל הפד . " . רק לאחר רבבות שנים הם מצאו דרך לשמרם לזמן ממושך . ואם את האביב — הגרגיר בראשית הבשלתו — יכלו לאכול רק בו ביום הרי את הכרמל — הגרגיר הצהבהב בראשית סיום ההבשלה — שאכלוהו "חי" במקום או קלו — במלילותיו — על גבי אש ויכלו לאבלו גם במקום וגם לשמרו הן כגרגיר שלם או כגרוס ( גרש כרמל . ( על מנת לאכול גרגרים בשלים לגמרי , הקשים לאכילה מידית , חייב היה האדם לקלות אותם . במשך הזמן גם כתש כתת דשש אותם ואכל מהם קליות או שבישל מהגרגרים הכתותים גרוסים תבשיל : נזיד או דייסה . שנים רבות עברו עד אשר האדם הגיע לכתית דגנים דק לקמח . וזמן רב לאחר מכן לאפית לחם . ואם את הקליד . ניתן היד . לבצע על ידי הבהוב השבלים באש מעל למדורה , או הנחתם , עם קניהם , על אשה , הרי את עיסת הקמח שנהיתה לבצק צריך היה לאפות על גבי ( או בתוך ) כלי כל שהוא ובהעדר כלי מתאים , בתוך רמץ גחלים מתפוררות ולוחשות . לחם כפי שאנו מבינים ומכנים אותו כיום , כלומר פת אפויה ( ובמשך זמן רב לא חמוצה , כלומר שלא תפחה על ידי תוספת שאור או שמרים ) הופי...
אל הספר