לזכר יוסי קריים יצירתו הדרמאטית של חנוך לוין מתחלקת באורח נוקשה לשלושה ז'אנרים : הסאטירה הפוליטית , הקומדיה השחורה והספקטאקל הכמו מיתולוגי על ייסורי האדם . כמו ניאו קלאסיציסט פיתח לוין מודלים נפרדים , שהתאימו לו לטיפול מיוחד בסוגים שונים של בעיות . את הפוליטיקה השאיר לסאטירה . הפוליטיקה , אליבא דלוין , לא באמת שייכת לייסורים שראוי לכתוב עליהם "יצירה של , "ממש כיוון שאינה שייכת למערכת החוקים העמוקה המכתיבה את מעשיהם וסבלם של דמויותיו , "רציניות"ה במחזות ובקומדיות . בכך אין לוין שונה מהעמדה הרדיקאלית של הספרות העברית בשנות החמישים , שתחת השפעתו של המודרניזם האנגלוסקסי - יבוא מעוקר למדי - סימנה גבול מדויק בין האסתטי לפוליטי . בספקטאקלים שלו ( כמו "ייסורי , "איוב או "כולם רוצים , ( "לחיות כשלוין מדבר על הסבל האנושי , או על חוסר השחר של הסבל הזה , הוא לא מוותר רק על הפוליטיקה - שגם בקומדיות השחורות אין לה דריסת רגל - אלא אפילו על המוטיבים הקומיים , שבהם אחרי הכול מנסח לוין את הדיאלקטיקה של היחסים האנושיים , בגמישות היאה לדעתו רק לקומדיה . כאן , בספקטאקלים , נתן לדברים להסתמך , להישען , לעשו...
אל הספר