כשלושים שנה חלפו מאז העלה א"ב גוטלובר , באמצע שנות הששים , את האופציה של כתיבה במשקל הטוני סילאבי על פי המבטא האשכנזי , עד שהפך משקל זה לנורמה הפרוזודית הדומיננטית בשירה העברית החדשה . תהליך זה , שהחל דרכו הממשית באיטיות רק בסוף שנות השבעים , וזכה לפתע לתאוצה מסחררת בעשור האחרון של המאה , בא , ללא םפק , בהשפעת השירה האירופית , ובראש וראשונה הרוסית והגרמנית , כשאחד הקאטאליזטורים החשובים היתה השירה היהודית רוסית של שמעון פרוג , שרישומה על ביאליק הצעיר היה ניכר בראשית דרכו . אלא שהשפעות חיצוניות אין די בהן כדי להסביר את העיתוי , דהיינו , את המועד המאוחר של מהפכה פרוזודית זו . הצבעתי במהלך חיבורי על הסתירה העמוקה שבין ידיעה ( ולעתים גם הלכה ) לבין מעשה אצל לא מעטים מבין משוררי ההשכלה העברית , החל בשלום הכהן , דרך א"ב גוטלובר וכלה ביל"ג , והראיתי כיצד תירצו משוררי ההשכלה סתירה זו , במה שפיתחו , מי במודע ומי שלא במודע , תפיסה דיכוטומית , המבחינה בין שתי סיסטימות ספרותיות מקבילות , עברית ולועזית , שלכל אחת מהן מערכת חוקים פרוזודית שונה . הנחתי , כי אחד הגורמים המרכזיים , שהכריחו את משוררי ההש...
אל הספר