צליין - אומר לנו המילון - הוא עולה רגל למקום קדוש . גיבורו של הסיפור , שבו אנו דנים כאן , הוא צליין חילוני , עולהירגל שאין לו מקום קדוש . צליינותו היא תנועת נפש , צמא מסויים , אי שקט , מרי . עלייה לרגל שהיא תכלית לעצמה . העובדה , שניתן אולי לנסח באותו אופן עצמו את המצוקה הרוחנית הבסיסית של זמננו , עשויה להפוך את הדיון על הסיפור הצליין חילוני , לפחות בעקיפין , לדיון על עצמנו . רבים יהיו מוכנים היום להעיד , שיאוש אינו הדבר הגרוע ביותר . הריק - קשה ממנו . גם כשממלאים אותו חפצים והמולה . הבעיה היא למלא חיים חלולים במשמעות . השאלה , אם הצליינות הסיזיפית מן הסוג שיעסיק אותנו בעבודה הזאת הוא רק פתרון לתקופת מעבר ( נאמר : עד לתקופת האמונה הבאה , ( אינה גורעת מאצילותה . למרבה הפלא - והתקווה - רבות דווקא במאה החילונית הזאת היצירות שהפאתוס הצלייני הוא לבן ומניען . ואם הפכנו את גבנו אל ההיבט הזה שלהן - אולי מטעמים של נוחות פיליסטרית או של "בון טון" של הזמן - בל נתמה אם לעתים קרובות החטאנו את לבן ועיקרן . ואגב כך , החמצנו איזה דבר גורלי - הנקרא לזה בשורה ! - לתיקון חיינו . רובנו נולדנו לתוך עולם חי...
אל הספר