עיון במשנתו של רצ”ה בנושא דרכי הרפואה פורש לפנינו מסכת מעניינת בכל הקשור לדרכי הרפואה הראויים . אולם , כהקדמה לדיון ביחודיות דרכו של רצ”ה , יש להציג , בקיצור הראוי , את ההשקפה השכיחה בהבנת היחס שבין הקב”ה , החולה והרופא . אף שבדרך כלל המחלה עצמה מיוחסת לעונש על חטא או לגזירת שמים , קיימות שתי דעות עיקריות ביחס לדרכי הרפואה הלגיטימיות . את הדעה האחת מייצג הרמב”ם , אשר קורא להיעזר ברופאים , וממשיל את מי שאינו נעזר בהם למי שאיננו אוכל בשעה שהוא רעב וסומך על הבורא שישביעהו . לעומת זאת , הרמב”ן ניסח וקבע נחרצות את תפקידו של המורה הרוחני כמרפא : אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים - ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם , אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך ( שמות כג , כה , ( והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו . המתח הזה , שבין רפואה טבעית להכוונה רוחנית , ממשיך להופיע גם בדורות הבאים , ואף מתעצם ככל שמדע הרפואה מתקדם . בהיותם בראשית תקופת המודרנה , ההשכלה והנאורות , חוו החסידים במלוא עוצמתו את הפער הזה , שבין רפואה טבעית . ’אמונית’ל הראשון לחסידים...
אל הספר