כל המעיין בזוהר יודע שפעמים רבות סגנונו קשה למדי להבנה . רצ”ה מנסה להתמודד עם הקשיים הלשוניים שבזוהר בדרכים שונות . אחת הדרכים לכך היא פירוק משפטים מוקשים לשני חלקים , באופן שבכל חלק יש אמירה בפני עצמה . רצ”ה עושה זאת על ידי יצירת ביטוי מפסיק פיקטיבי אשר מחלק את המשפט לשתי אמירות , כך שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה . הביטוי המפסיק הוא ד”א ( דבר אחר , ( שבספרות התלמודית , ביחוד אצל בעלי התוספות , משמש להצגת תירוצים חילופיים לקושיה שהוצגה . רצ”ה משתמש במספר מקומות בפירושו בדרך זו , אותה הוא מגדיר באופן הבא : ... הוא כמו ד”א [ דבר אחר , [ ודרך הזוהר לומר שני פירושים ואינו אומר דבר אחר ... 97 קטעים רבים בעט”צ מסתיימים בסיומות חגיגיות . בחלק מהמקרים הדבר מצביע על היות הקטע נגזר מתוך מכתבי הפירושים ששלח רצ”ה לחבריו-תלמידיו . אולם , אין ספק כי הדבר מצביע גם על רצונו של רצ”ה להעביר את חוויית הפרשנות לזוהר אל המישור הרוחני-אישי , ואל המימד הנוכחי של הזמן . כדוגמה לסיומת חגיגית מיוחדת נביא את הקטע הבא : “ ואחיי , תעיינו בזה ויונעם לכם בסוד העבודה , / עומק עמקים במיני ממתקים / להמתקת כל הדינים הקשים...
אל הספר