בברייתא במסכת שמחות פ"ב , הלכות ב ג ( מהדורת היגער , עמ' 102 ( 103 מודגש שאין התאבדות בלא כוונת התאבדות . לפיכך רק מי שיש הוכחה ברורה שנטל את נפשו במו ידיו מתוך כוונה תחילה - "מדעת" - נידון כמאבד עצמו לדעת ש"אין מתעסקין עמו בכל דבר . " כך לשונה של ההלכה השנייה : איזהו מאבד את עצמו בדעת , לא שעלה לראש האילן ונפל ומת ולא לראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש האילן או לראש הגג ואפיל עצמי ואמות וראוהו שעלה לראש האילן ונפל ומת או לראש הגג ונפל ומת הרי זה בחזקת המאבד את עצמו בדעת וכל המאבד עצמו בדעת אין מתעסקין בו בכל דבר . עיון בהלכה זו מלמדנו שצריכים להתקיים שני תנאים כדי לקבוע שאדם מוחזק מאבד עצמו לדעת : . 1 אמר לפני המעשה שהוא רוצה לאבד את עצמו לדעת . . 2 ראוהו שעלה לראש האילן או לראש הגג ונפל ומת כפי שאמר . מבחינה עקרונית קיים הכלל הבסיסי ש"אין דרכו של אדם לאבד את 14 13 עצמו לדעת , " וכן יש להעמיד את האדם בחזקת כשרות , כי האלהים עשה את האדם ישר . לפיכך , בשעה שעולה הספק הקטן ביותר לקיום מניעים אחרים למעשה , אנו אומרים "עביד איניש דגזים ולא עביד" - שמא דבריו היו גוזמא בעלמא והמ...
אל הספר