אין אנו מוצאים במקרא התייחסות פילוסופית או משפטית ביחס למעשי 1 התאבדות . יתירה מזאת , גם מן הבחינה הלשונית לא הקדישה העברית המקראית תשומת לב למעשים אלו , שהרי אין בה מונח לשוני לתיאור מעשה של התאבדות . כאשר מסופר במקרא על מקרה של התאבדות יש היצמדות לתיאור הפעולה שהביאה למות המאבד עצמו לדעת , כגון : " ויפל ... על חרבו" ( שמואל א לא ה , ( "ויחנק" ( שמואל ב יז כג . ( ואילו כאשר מסופר על משאלת מוות בלבד , עשוי המקרא להשתמש בצירוף 2 " שאל את נפשו למות" ( מלכים א יט ד ; יונה ד ח , ( אך איננו מוצאים . 1 בניתוח מעשי ההתאבדות במקרא נעזרתי במאמרה של יעל שמש , 'התאבדות במקרא על רקע תופעת ההתאבדות בתרבות הכללית ובמקורות ישראל , ' כתב עת אלקטרוני למרעי היהדות , ( 2003 ) 2 , JSU - עמ' 1 . 24 . 2 מלבד תיאורי התאבדות ממש יש במקרא גם סיפורים על יחידים , שהיו שרויים במצוקה נפשית קשה או אף בדיכאון והביעו את רצונם למות . כך , למשל , משה , שלא היה בכוחו להמשיך לשאת את טרוניות העם ואת משא ההנהגה , והטיח בהי : "ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך , ואל אראה ברעתי" ( במדבר יא טו . ( כך גם אליה...
אל הספר