השנים הראשונות של הפעילות הפמיניסטית בארץ , משלהי 1970 ועד אוקטובר , 1973 התאפיינו בעבודה בקבוצות קטנות , שהתרכזה בעיקר בשלוש הערים הגדולות . כל קבוצה התגבשה וצמחה באופן שונה והפעילות היתה על פי רוב מקומית , עם קשרים מועטים בין הקבוצות , אך עם דמיון רב באופן הפעילות עצמה . התנועה והפעילות הפמיניסטית תבעו מן הנשים פיתוח דרכי חשיבה חדשים , אולם גם קבלה של דרכי פעולה שבאו יחד עם אידיאולוגיה פמיניסטית אמריקאית . לא כל הנשים מיהרו לקבל את המבנה הבסיסי , את הקבוצה להעלאת התודעה . ההיסוסים אולי לא היו גלויים , שהרי במציאות של קבוצות קטנות ואישיות לא תמיד ניתן להביע התנגדות . בתקופה הראשונה היה קשה להצטרף לפעילות פמיניסטית ללא השתתפות בקבוצה להעלאת התודעה ולו רק בגלל העובדה שלא היתה פעילות רבה נוספת . נשים בעלות ניסיון בקבוצה כזו , ואפילו ניסיון מועט , היו מצטרפות לקבוצות אחרות כדי להדריך ולהנחות או להוביל קבוצה חדשה . מרגלית טולדנו , שהצטרפה לפעילות פמיניסטית ב , 1972 כתבה על היסוסיה לגבי האפשרות שהתנועה לשחרור האשה תצליח בישראל : למען האמת , אני עצמי די נבוכה ביחס לתנועה לשחרור האשה . אץ לי...
אל הספר