דני סטטמן מבחינת תפיסת העולם שהציע נחשב ישעיהו ליבוביץ בעיני רבים כמצוי בשולי המחנה הדתי , אם לא מעבר לשוליים , דהיינו , מעבר לתחום הדתיות הלגיטימית . דימוי זה התחזק לאור עמדותיו החריגות - בתוככי הציבור הדתי - לגבי עתידם של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ושל מפעל ההתנחלות . אם מורים ומחנכים דתיים השתמשו בכתביו , זה היה בעיקר כדי לעורר פרובוקציה בקרב התלמידים , שאחריה יהיה ניתן להפנות את הדעת לתשובה הנכונה העולה מה"מקורות . " בשני העשורים האחרונים לחייו , דומה שהיה כמעט מוקצה מחמת מיאוס ברוב המעגלים של היהדות האורתודוקסית , בעוד אנשי השמאל החילוני - " בועלי נידות ואוכלי טרפות , " כפי שראה אותם - מאמצים אותו אל קרבם בהערצה . מטרת דבריי היא לערער על דימוי זה , רוצה לומר על הקשר בין הגותו הדתית של ליבוביץ ובין האמונות הדתיות של בני דורו . ברצוני להציע שלאמיתו של דבר , לא היה ליבוביץ מהפכן , אלא דובר נאמן של רוח הזמן , דהיינו של האורתודוקסיה היהודית בעשורים האחרונים של המאה ה 20 ובתחילת המאה שלנו . ההצעה אמורה לחול על חלקים ניכרים מהמחנה האורתודוקסי , אף כי לא על כולם ולא במידה שווה . היא ...
אל הספר