המושג הסתברות נוצר כדי לתאר תופעות מקריות או לא ודאיות , כמו הטלת מטבע או שליפת דמות ( נסיך , מלכה או מלך ) מחפיסת קלפים שעורבבה היטב . התופעות האלה נקראות מקריות , מאחר שאי אפשר לדעת בוודאות מה תהיה תוצאת התהליך . יחד עם זאת , ברור , שתוצאות מסוימות סבירות יותר מאחרות . למשל , הסיכוי להוציא דמות נראה קטן מהסיכוי להוציא מספר , כיוון שבחפיסת קלפים יש 40 מספרים ורק 12 דמויות . אם לכל קלף יש סיכויים שווים להיבחר — אזי מקובל לומר שההסתברות להוציא דמות היא 12 / 52 או . 3 / 13 ואכן , מקובל להגדיר את ההסתברות של מאורע לא ודאי בתור השכיחות היחסית של הקבוצה הרלוונטית . אולם כאן מתעוררת בעיה מושגית : מאחר שהקלף שנוציא מהחפיסה יהיה או דמות או מספר , מה המשמעות של הטענה שההסתברות לקבל דמות היא ? 3 / 13 קיימות שתי גישות — הגישה השכיחותנית והגישה הסובייקטיבית — המנסות לענות על שאלה זו . הן נבדלות זו מזו בפשר שהן נותנות למושג הסתברות . ראשית , נציג את הגישה השכיחותנית ואת מגבלותיה , ואחר כך נדון בגישה הסובייקטיבית , המתירה להחיל את המושג הסתברות גם על מאורעות חד פעמיים .
אל הספר