התנסותו הישירה של המורה המתכשר , לעולם תהיה בנסיבות ובמצבים מוגבלים מתוך מגוון גדול של מצבי הוראה אפשריים . גם התנסות העמיתים מוגבלת בדרך כלל לסביבה המידית שבה לומד הסטודנט או פועל המורה . על כן , כמו בעיסוקים רפלקטיביים אחרים , כגון ברפואה ובמשפטים , אין לבנות את התפתחותו המקצועית של המורה באופן בלעדי על ההתנסות הישירה ועל לימוד מהתנסות עמיתים שפעילותם היא בהקשר הסביבה המידית . במקביל ובנוסף להן הכרחי לנסות ולשכלל את ערוצי הלימוד מניסיון הזולת . ספרות המקרים היא הכלי המרכזי ללימוד מניסיון הזולת . התהליך הדיאלקטי המתפתח , תוך שימוש בספרות המקרים , זורם מן העשייה , מן המצב ההקשרי הספציפי , אל הרמה המכלילה שבה מעורבים תאוריות , הנחות אמפיריות וידע ציבורי וממנה חוזרים אל העשייה . אפשר להניח , שבתהליך כזה תהיה פעולתו של המתכשר מקצועית יותר , מתוחכמת ומשוכללת יותר . להיפוך הפרדיגמה מ '' מן התאוריה אל המעשה" אל "מן המעשה אל התאוריה '' ( וחזרה אל המעשה ) יש יתרונות בולטים . שורשי הגישה הזאת נעוצים בהיבטים קוגניטיביים ומוטיבציוניים . היבטים קוגניטיביים : ידע המורה הוא ידע מצבי , המעוצב ומקבל מ...
אל הספר