א . 'הרי את מקודשת לי ' בנוסחה השלטת בשטרי הנישואים הקדומים אנו מוצאים פנייה של החתן לאבי הכלה . כפי שציינו לעיל ( פרק ד , עמ ' , ( 128 צורה זו נתקיימה במסופוטמיה לאורך מאות בשנים , וכך היה המצב גם במצרים , בארץ ישראל ואף בחברה הפרסית בתקופה הססנית . ואולם , פ " ו פסטמן הצביע על כך שבשטרי נישואים דמוטיים מן המאה השישית לפנה " ס ניתן למצוא נוסחאות שבהן החתן איננו פונה אל אבי הכלה , אלא אל הכלה עצמה . לדבריו , מעבר זה חל בתקופה קדומה למדי - באמצע המאה השישית לפנה"ס - אף כי הסגנון ה'ישן' לא נעלם ורבים המשיכו להשתמש בו . שינוי דומה ניתן למצוא במקורות התלמודיים . הנוסחה של הצהרת הנישואים השלטת במקורות התנאיים מנוסחת כפנייה של הגבר אל האישה עצמה , בגוף שני : 'הרי את מקודשת לי , הרי את מאורסת לי , הרי את לי לאיתא . ' פנייה אל הכלה בגוף שני מופיעה גם בפסקאות שמצטטת המשנה מלשון הכתובה : 'כל נכסים ראיתין לי אחריין לכתובתיך ... [ אם ] תשתביין אפרקיניך ואתביניך לי לאינתו ... בנץ דכרין [ דייהוון ] ליך מיניי ... בנן נקבן די יהווין ליך מיניי ... ואת תהוויין יתבה בביתי ומתזנה מן נכסיי כל ימי מגר ארמלו...
אל הספר