פרק חמישי שינויים במדיניות הפסיקה בשני הפרקים הקודמים ציירנו את תמונתה של ההלכה כפי שהבינוה גדולי הפוסקים , עד סמוך לדור האחרון . כפי שציינתי בהקדמה , מציאות הלכתית זו עברה שינוי בדורות האחרונים , במיוחד במהלך המאה העשרים , והתפשטה גישה התופסת אה ההלכה בדרך גמישה פחות , מחמירה יותר וקשובה פחות לעקרונות המטא הלכתיים . מאלפת לעניין זה ההשוואה בין הרמ"א - הסמכות ההלכתית המרכזית באשכנז , שפעל במאה הט"ז - ובין ר' ישראל הכהן מראדין , בעל ספר ההלכה הנפוץ והחשוב משנה ברורה , שפעל בדור שלפני השואה בפולין . רבים סבורים שהרמ"א היה פוסק מחמיר , ושבכלל הפסיקה האשכנזית במאה הט"ז היתה מחמירה יותר מזו הספרדית . האמת היא שהרמ"א עומד מאחורי כמה וכמה 'היתרים , ' כלומר פסקים מקילים חשובים , שאין נותנים עליהם את הדעת מכיוון שהם הפכו לחלק מן ההלכה המקובלת . למשל , הרמ"א חידש את השימוש בעקרון של 'הפסד מרובה' ביחס למקרה הפסיקה הפרטי . כך ביאר את הדברים 'רב צעיר , ' הוא הרב חיים טשרנוביץ , בספרו תולדות הפוסקים ( ח"ג , ניו יורק תש"ח , עמ' : ( 63 שם , עמ' ;( 182 על דבר תקיעת שופר בשבת קדש הבעל"ט . בבר נתבטל הדבר...
אל הספר