מדיניות העלייה של הבריטים מכל השאלות השנויות במחלוקת בין שלושת הצדדים , העלייה היהודית תפסה מקום מרכזי והיו לה השלכות חריפות במיוחד על מערכת היחסים כולה . גם היהודים וגם הערבים ראו בה את מוקד הסכסוך , מתוך נימוקים הפוכים , כמובן . מדיניות העלייה של הבריטים הייתה קרובה הרבה יותר לזו של היהודים ( הציוניים , ( שדגלו בעלייה בלתי מוגבלת , מאשר לזו של הערבים , שתבעו איסור כל עלייה , אבל בהסתייגות מפורשת אחת , שמצאה את ביטויה כבר בדברים שהוזכרו לעיל של סמואל ; בהתאם לכושר הקליטה של הארץ . מיד עם התחלת המשטר האזרחי ( בקיץ ( 1920 התיר הנציב עלייה של 16 , 500 משפחות ( כ 80 אלף נפש . ( ער פרוץ מאורעות אפריל 1921 עלו לארץ כ 10 , 000 נפש בלבד - הוכחה חותכת כי מספר העולים בפועל לא נקבע אך ורק על ידי הוראות מלמעלה , אלא על ידי רצון היהודים לעלות והצלחתם להיקלט בארץ מבחינה כלכלית . בעקבות המהומות הכריז הנציב על הפסקה זמנית של העלייה , עד שיתוקנו תקנות חדשות . "פקודת העלייה" פורסמה באוגוסט 1921 והתקנות שלה ( בשינויים מעטים ) היו בתוקף ער סוף שנות העשרים . העיקרון המרכזי בפקודה היה בהבחנה בין שני סוגי...
אל הספר