קבוע , בחרדה מתמדת , כאשר הערבים ממשיכים להיחשב איום . זו המסגרת של הדיון . אפשר בהחלט להבין את החרדות , אבל הדרך הנכונה להתמודד עמן אינה טשטוש והצדקה של העוול , אלא פנייה אל היסודות המוכחשים . ההגדרות הנוכחיות רק מנציחות את תחושת החורבן המתמדת . למושג דו–לאומיות יש עוד היבט בעל חשיבות מכרעת לדיון שלפנינו , כמסגרת היחידה המאפשרת חילון : מההיבטים שהוזכרו בקצרה כאן ברור גם שהשאלה המרכזית העומדת לפנינו איננה הפרדת הדת מהמדינה , משימה שאפשרותה מוגבלת כל עוד נשארת הגדרת המדינה כמות שהיא , כמשימה גאולתית מתמדת , מתוך זיהוי מלא בין המדינה ובין הלאומיות . השאלה העומדת לפנינו היא לא הפרדת הדת מהמדינה , אלא הפרדת הלאומיות מהמדינה – יצירת מרווח בין ההגדרה הלאומית ובין הגדרת המדינה , באופן שהמדינה תוכל לכלול את רעיון האזרחות השווה . היבט זה נכון גם כאשר מתייחסים בנפרד אל ישראל המדומיינת בגבולות . ' 67 לכן אולי גם לא מפתיע שמרבית מי שתמכו במהלך ההיסטוריה בחזון הציוני ( כמו אנשי " ברית שלום (" היו לא חילוניים , אישים בעלי מודעות תיאולוגית ולפיכך מודעות לסכנות שמגלמת בתוכה הגישה שעומדת מאחורי הגדרת ה...
אל הספר